לפני כחודש רנית גולדברג, אשת חינוך מוערכת ואהובה מבית הספר ויצו ברחובות, הלכה לעולמה אחרי מאבק במחלה קשה. השבוע, במלאת 30 למותה, פגש כתב "ערים" את בני המשפחה ושמע מהם על מסירותה לתלמידיה, מאבקה במחלה וההתמודדות שלהם עם האובדן הקשה.
רנית, בת 44 במותה, הותירה אחריה בעל – שפריר (44) ושלושה ילדים: אייל (18.5), הילה (15.5) ועופרי (7.5). בני המשפחה פותחים ומספרים בכאב: "בחודש יוני 2016, ימים ספורים לאחר צאתה של רנית לשנת שבתון, נתגלה בגופה גידול ממאיר מסוג סרטן השחלות. היא נאלצה לעבור טיפולים כימותרפיים קשים אותם עברה בגבורה רבה. כשכבר חשבנו שעלינו על דרך המלך, אחרי חצי שנה הגידול חזר, לצערנו, בצורה מפושטת. רנית הייתה לוחמת אמיתית. היא לא ויתרה והאמינה שתצא מזה. היא עשתה כל מה שאמרו לה ולא היה דבר שהיא סירבה לנסות, בין אם זה רפואה משלימה, נטורופתיה או כל דרך אפשרית אחרת. לצערנו, בחצי השנה האחרונה התדרדר מצבה ולא נמצאה כל דרך לטיפול במחלה".
רנית גדלה והתחנכה באשדוד עד כיתה י"ב והצטיינה בלימודיה וכמנגנת על חליל צד בתזמורת הייצוגית של העיר. בהיותה בת 17 עברו הוריה שוש ובנצי מחדון להתגורר ברחובות, עיר הולדתו של אביה. בגיל 18 התגייסה לצה"ל ושרתה בחיל המודיעין. לאחר שירותה הצבאי למדה ראיית חשבון ובגיל 23 היא נישאה לשפריר.
אמה של רנית, שוש, מספרת על החלטתה של בתה לעבור הסבה מקצועית: "בגיל 25 רנית החליטה שאינה מעוניינת לעבוד עם ניירות, אלא עם תלמידים. היא עשתה תואר ראשון ותואר שני בחינוך. היא ולימדה בבית הספר ברנקו וייס ברמלה, בבית הספר הילה ברחובות ומשם המשיכה לבית הספר ויצו ברחובות. בוויצו היא עבדה תחילה כמחנכת, מורה למתמטיקה, מורה לכישורי חיים ומונתה לרכזת חברתית וסגנית מנהלת".
גם את מגיעה מתחום החינוך. שמחת שבסופו של דבר רנית בחרה ללכת בדרכך?
"יש לי ותק של 36 שנים במשרד החינוך, מתוכן ניהלתי בית ספר באשדוד במשך 17 שנים. ראיתי בעבודתי שליחות וראיתי את רנית ממשיכה בדרכי. היא עשתה זאת בהצלחה ובמסירות רבה מאין כמוה. רנית היא ילדה מדהימה עם ערכים טוטאליים הייתה בה נתינה אין סופית, שמחת חיים אדירה שדבקה בסובבים אותה. רנית הייתה בת ואמא לתפארת ומורה לחיים".
הבת, הילה: "אמא תמיד האמינה שהדבר הכי חשוב הוא שיהיה כבוד הדדי בין התלמיד למורה. היא אמרה שהקשר חשוב יותר מהכל ושהקשר ההדוק יביא לתוצאות טובות יותר. היא תמיד האמינה שבית הספר לא צריך להיות רק משהו סמלי, אלא מקום שמנתב את התלמידים לערכים כמו כבוד הדדי, מוסר ושלום".
שוש: "היה לה קשר עם התלמידים שלא ניתן לתיאור. לדוגמה, היא הייתה מתקשרת בבוקר לתלמידיה להעיר אותם ולעיתים אף נוסעת לביתם להביאם לבית הספר".
הילה: "בשבעה רבים מתלמידיה ציינו שבזכותה הם סיימו את לימודיהם ואף הוציאו בגרויות. חלקם החליטו ללכת בדרכה כי ראו בה מושא הערצה".
הבן, אייל: "כל חיי ידעתי שאמא שלי היא נשמה של מלאך, צדיקה שאין כמותה. העובדה הזו רק התחזקה אצלי במהלך השבעה, שבה זכיתי לגלות על עשרות מקרים שאמי לא דיברה עליהם מעולם, שבהם היא הצילה חיים של מאות נערים ונערות בסיכון. עבורה זה היה דבר שבשגרה והיא לא ראתה צורך לספר ולפאר את עצמה. היא פשוט עשתה טוב לעולם לשם עשיית הטוב. המון תלמידים שלמדו אצלה לפני שנים, שהיום כבר עובדים בעבודות מכובדות ועושים את מה שהם אוהבים, סיפרו לי שבלעדי אמא שלי הם היו זרוקים היום ברחוב. הם סיפרו לי כמה היא השפיעה על חייהם לטובה ועזרה להם בכל תחום".
בחיי היום יום נתקלתם בתלמידים שזכו לעזרה מאמכם?
אייל: "אני מכיר תלמידים רבים שהפכו לבני בית אצלנו. אמי הייתה מזמינה אותם אלינו לארוחות ערב, עונה להם לטלפונים גם בשעות הקטנות של הלילה ועושה הכל למענם. אמי הפכה את משרדה לבית קטן עם ספה, שבו התלמידים היו באים אליה, מדברים איתה שעות ונעזרים בה. עם מרביתם היא שמרה על קשר גם לאחר גיוסם לצבא ונישואיהם".
שוש: "בכל שנה היא התעקשה להנחיל את מורשת חג הסיגד של העדה האתיופית בבית הספר. היא עשתה המון פרויקטים ויצרה קשר עם מגוון גופים בעיר, כדי לעזור לתלמידים להגשים את החלומות שלהם".
אייל: "כשהיינו ילדים קטנים היא הייתה לוקחת אותנו בכל חג פורים עם שקיות מלאות בתחפושות לשכונות מצוקה באזור, והיא הייתה מחלקת את התחפושות למשפחות מבלי שאנשים ידעו. היא הייתה צדיקה מוחלטת ואני לא אומר את זה כי היא אמא שלי".
"בבית מרגישים אותה בכל פינה"
מעבר לכישרון המוזיקלי, רנית ניחנה גם בכישרון אמנותי ועיצובי, ובית המשפחה מקושט במגוון מיצירותיה, דוגמת הנברשות שבסלון, שעון הקיר המעוצב מנחושת, ציוריה הרבים ועוד.
"אמא הייתה מוכשרת ומעצבת פנים בתחביבה", אומרים הילדים אייל והילה. "היא ידעה בדיוק איפה היא רוצה להציב כל דבר ומה בדיוק היא רוצה. הבית מלא ביצירות שלה, דוגמת פסל תווי הפסנתר בפינה, שמסמל כמה היא אהבה מוזיקה".
אייל: "אמא החדירה בי את רוב כישוריה, שהיו רבים מכדי למנות אותם על שתי ידיים. ציור, פיסול, עיצוב פנים, שירה וניגון זה רק קצה הקרחון. למשל, היא ידעה לעצב בתים כולל צנרת, חשמל וגבס, והכל מתוך כישרון טבעי מולד. היא עיצבה את הבית שלנו בצורה מדהימה, כך שכשנמצאים בבית מרגישים אותה בכל פינה. אמא ציירה עשרות ציורים מרהיבים ביופיים, וציוריה האחרונים היו על המחלה ועל מה שקרה בעקבותיה, כאשר לכל יצירה שהיא עשתה הייתה משמעות עצומה החבויה בה".
מיצירותיה של רנית ז"ל (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)
איך עופרי בת ה-7.5 מתמודדת עם האובדן?
שוש: "עופרי ילדה מאוד בוגרת ורגישה ורנית דאגה לאורך כל התקופה להרעיף עליה ועל כל ילדיה המון אהבה ולנטוע בהם תחושת בטחון. חשוב לציין שבמשך כל השנתיים דאגנו יחד עם רנית שלאף אחד לא תהיה שבירת שגרה. לא ויתרנו על כלום והילדים ביחד איתנו. כבר בזמן שרנית הייתה במצב קשה היא החליטה להביא הביתה את הכלב סימבה ועופרי, שהיא ילדה של חיבוקים, נקשרה אליו מהרגע הראשון והייתה מחבקת אותו ליד המיטה של אמא. עופרי מלאת געגועים לאמה. יום אחד היא הכינה ציורים וביקשה שנשלח את זה לאמא. היא גם לא פעם אחת שאלה מתי אמא תחזור. היא פורצת לעיתים בבכי ואנחנו אחריה".
הכלב סימבה (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)
לקראת הסוף הבנתם שהמחלה מכניעה את רנית?
שוש: "כן. עשינו מה שצריך וגם רנית ידעה לאן היא הולכת. ביום האחרון היא אמרה לי שהיא רוצה שיתנגן בהלוויה שלה השיר 'בדרכי שלי', של אריק לביא. כמובן שעשינו את זה. כל מה שהיא ביקשה – עשינו. איבדנו נסיכה, יהלום, אוצר, לב זהב ענק מלא אהבה, אישיות מלאה ערכים, שמחת חיים, חמלה ואהבת הזולת. עברו עלייך שנתיים קשות של סבל רב ועמדת בו בגבורה. נתגעגע לחיוך המקסים שלך, לצחוקך המתגלגל, לשיחות הנפש הארוכות, לשמחה שהכנסת בליבנו תמיד, לחיבוק העוטף והחם ולמילות האהבה שדאגת להרעיף".
הבן, אייל, כתב לאימו מכתב פרידה שבו נאמר, בין היתר: "אמא בשבילי היא כל עולמי. המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל זה כשאומרים לי שאנו דומים. מהשנייה שנולדתי נוצר ביני לבן אמא חיבור שחזק ממה שהמילים יכולות לתאר. הייני מבינים אחד את השנייה מבלי לדבר – מספיק מבט עיניים. אמא ידעה להקשיב לי ולהכיל אותי בצורה יוצאת דופן. הייתי מקשיב לכל עצה שלה ולמדתי ממנה המון לחיים. אני אוהב אותה המון. אמא חינכה אותי למצוינות בכל תחום בחיי, הגנה ושמרה עליי כמו לביאה על גורה בכל סיטואציה, רוממה את רוחי בכל פעם שדיברה איתי. הייתה לה המון שמחת חיים ואנרגטיות שקשה להשיג כמותם. היה לה חיוך אמיתי ויפה תואר. בזכות אמא למדתי המון על תקשורת בין אישית, על איך להיות חבר טוב ואדם טוב, ועל החשיבות של עזרה לזולת, קבלת האחר והכלתו. אמא בשבילי היא האמא הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי ואני מודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי בה ובחוויות עמה, שלעולם לא אשכח. למדתי מאמא להעריך כל דבר קטן: את הנוף, את השמש המאירה, את הים, את העולם ואת מה שיש. הלוואי ואגיע ולו במעט לטוב שהיא הקרינה ממנה לסביבה, וליכולות ולכישורים שלה, שהם גאווה עבורי. הערצתי את אמא על הכל. היא החדירה שמחה אדירה לבית ותמיד הרגשתי שמחה על כך שיש לי כתף חמה לחזור אליה, חיוך מדהים וזרועות פתוחות לחיבוק שאין דומה לו. אני זוכר למשל איך היא הייתה שרה לי שירים בבוקר ומעירה אותי עם חיוך לבית הספר ולגן".
בסיכום דבריו שולח אייל לאמו מילות פרידה ואומר: "צר לי על העולם שלא זכה בעוד שנים עם אמי, ליהנות מכישוריה, אך אני יכול לומר שב-44 שנות חייה היא עשתה כל כך הרבה מעשים טובים, הצילה מאות נפשות והפיצה לעולם המון אור, חום ואהבה. היא עשתה דברים שאדם נורמטיבי לא מספיק לעשות גם עד גיל 120. אמא יקרה, אני אוהב אותך המון, אזכור אותך לעד ובליבי יש מקום עצום שהוא רק בשבילך. אומרים שאם אדם השאיר חותם בעולם אז כביכול הוא עדיין חי. אמי השאירה חותם אדיר בעולמינו כך שתמיד נזכור אותה וזיכרונה לא ימוש מלבינו לעד. ת.נ.צ.ב.ה אמן".
רוצים להישאר מעודכנים?
ליה, אחותה של רנית: "רנית הייתה יפהפייה אמיתית. היה לה קסם ויופי פנימי וחיצוני שאין כמותו. היא מאותם אנשים שנכנסים לחדר ובמבט וחיוך אחד כובשים את כולם. יש בי ים של הערכה לרנית, כי מאז היותי ילדה קטנה הוקסמתי מהנחישות שלה, מהתעוזה שלה ומהיכולת שלה לדבוק בדרך שלה ולצעוד בה בכל הכוח. זה בא לידי ביטוי בכל האספקטים השונים בחייה. היא הייתה מלאת שמחת חיים וידעה מה היא רוצה לעשות ולהשיג בחייה, והיא עשתה זאת בגדול. רנית לימדה אותי בחייה, ואף במותה, מהי אהבה ללא גבולות, מהי אצילות נפש, מהי נתינה ללא כל צפייה לקבל דבר בחזרה, מהי אמפתיה וכבוד לזולת, מהי חמלה וסליחה ומהו הרצון לעזור לכל אדם באשר הוא אדם. אני מודה לבורא עולם על שזכיתי באחות כמותה".
זמירה ולד, מנהלת בית הספר ויצו ברחובות: "הייתה לי הזכות להכיר את רנית לתקופה קצרה ביותר. בקיץ האחרון חשבנו שרנית ניצחה את המחלה ושהיא חוזרת לבית הספר כסגנית שלי. כל כך שמחנו שתינו שנעבוד יחדיו. במהלך כל חופשת הקיץ עבדנו ביחד, תכננו את השנה והכנו את ימי ההיערכות. רנית הייתה מאושרת ומלאת תקווה. הרגשנו שכוח עליון זימן לנו להכיר אחת את השנייה. היו לנו שיחות נפש ארוכות ומשמעותיות, אבל לצערי הרב הגורל רצה אחרת. בתחילת דצמבר הגיעה רנית בפעם האחרונה לבית הספר והודיעה לי שהמחלה חזרה ושהיא לא חוזרת בשלב זה. כמה עצב וכמה כאב היה. בסיומה של הפגישה הקפצתי את רנית לביתה. התחבקנו חיבוק ארוך ולא תיארתי לעצמי שזה יהיה החיבוק האחרון שלנו. מאז רק התכתבנו ולאט לאט גם תדירות ההתכתבויות ירדה. בימים אלה אני מסיימת את תפקידי כמנהלת ויצו רחובות. בפרידה מרנית אני סוגרת מעגל כואב ועצוב. רנית היקרה, אזכור אותך לנצח אהובתי היפה, האצילית והמוכשרת".
רנית גולדברג ז"ל
שוש: "ברצוננו להודות למחלקת הנשים בבית החולים "קפלן", בראשה פרופסור בן אריה, אשר ליוו אותנו במשך שנתיים מיום גילוי המחלה ועד הרגעים האחרונים במסירות אין קץ, במקצועיות ראויה לשבח, בחמלה רבה ובדאגה אמיתית. פרופ' בן אריה וצוות הרופאים והאחיות במחלקה העניקו טיפול מסור ומקצועי רווי חום והבנה. לא פעם מצאתי עצמי עומדת מול רופאה או אחות שבוכה יחד איתי על מצבה של בתי. אלפי תודות לפרופ' בן אריה, לד"ר רוני לוי, לד"ר יעל אבידן, לד"ר גדות, לד"ר דורה מילמן, לאחות הראשית נרית עוקשי, לאחיות טלי דוידי, גילה לויאס, שושי כהן ולכל צוות המחלקה. פינה חמה שמורה בליבנו למחלקה האונקולוגית, לד"ר יחנין ולאחות הראשית שמחה, לאחות ציפי ולשאר הצוות הנפלא שפעל לאורך כל הדרך בידע רב ובלב אוהב".
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
בכל סיפור כזה נראה שרק הטובים הולכים.חבל על אישה מדהימה.
יצחק בר-לב.
רנית הייתה בת ואמא לתפארת ומורה לחיים"
יהי זיכרה ברוך.
ת.נ.צ.ב.ה.