הגיע העת לחוקק חוקים שיקלו על ההורים ויטיבו עם הילדים

שלומית מלכה נפצעה השבוע קשה בתאונת קורקינט חשמלי. בחורה בוגרת ואחראית מוצאת את עצמה מעורבת בתאונה קשה שהופכת אותה מבחורה פעילה למונשמת במצב קשה. תאונות יכולות לקרות לכל אחד, מבוגרים או צעירים, אך ככל שגיל הנוסע יורד, כך עולה ההסתברות שמקרים קשים יתרחשו ויסתיימו באסון כבד. נתון ידוע, נכון? אז מי אתם, אותם ההורים שלמרות זאת נכנעים ומאפשרים לילדיכם שמתחת לגיל 16 לרכב על הוברבורד, קורקינט חשמלי, אופניים חשמליים ועוד שאר נפלאות? מי אתם ההורים שמאפשרים להם לעבור על החוק או להישאר בגבולותיו ולסכן את חייהם?

אז איך זה קורה, אתם שואלים? ילדה בת 10 פונה להוריה ומבקשת מתנה מדליקה. הוברבורד. היא הראשונה בכיתה שיהיה לה, היא תהיה מקובלת, בולטת, אהודה ומחוזרת על ידי  כל ילדי הכיתה. כל הסיבות, מבחינתה כמובן, שמספיקות כדי לקנות לה את המתנה. וגם מה כבר יקרה, ולמה תמיד לחשוב על הרע? ההורים, שרוצים רק את הטוב בעבור בתם, אינם מסרבים. הם הופכים את בתם למאושרת לרגע ובאותה נשימה את עצמם לעבריינים במקרה הטוב, ואותה לנכה במקרה הרע.

כולנו מכירים את זה. על ההורים בדור הנוכחי קיים לחץ אדיר, התחרות קשה, הנוכחות מעטה והטעויות מתרחשות בזו אחר זו. פעם אלו אופניים חשמליים, פעם זה טלפון נייד ופעם זו נסיעה עם חברים לכנרת. גילאים שונים, בקשות שונות, לחצים מגוונים. אז אולי הגיע הזמן להעביר חלק מאחריות מידי ההורים? אולי הגיע העת לחוקק חוקים ולקבוע כללים ותקנות שיקלו על ההורים ויטיבו עם כולם?

נניח שהרשויות ייקחו על זה אחריות, למשל. האם זה לא ייטיב עם כולם אם הרשות המקומית הייתה קובעת חוק עזר עירוני שבשטחה ילדים מתחת לגיל מסוים אינם רשאים לרכב על הוברבורד ויחשבו  כעוברים על החוק? האם לא היה מטיב עם כולם לקבוע שהכנסת סלולרי לשטחי בית הספר אסורה לגמרי?

האם קביעה זו הייתה מפחיתה את השימוש במכשירים אלו? כנראה שכן. סביר להניח שאז היינו נכנסים למעגל האכיפה הכה מתיש. יש חוק, יש תקנות אבל אין אכיפה. ואם אין מי שאוכף אז האם יש טעם לחוקק חוקים או תקנות? שוב אנו נתקלים בסיפור הביצה והתרנגולת, אבל במקרה הזה, כשמדובר בחיי ילדינו, בהחלט כדאי להתחיל לבנות את הלול. כי חייבים להתחיל היכן שהוא. חייבים לשמור על הילדים.

הכותבת הנה יועצת תקשורת ועוסקת במחקר מדיניות ציבורית