זו תקופה מוזרה, תקופה של ניגודים חריפים. הרחובות ריקים ושקטים, הבתים דחוסים באנשים ובחפצים. אלפים יושבים בחיבוק ידיים, בשעה שאחרים עובדים סביב השעון, רבים מהם בחוסר משאבים קריטי. הבורסה צונחת, רוב בתי העסק ריקים או סגורים, בעוד שאחדים דווקא עכשיו משגשגים. התוכן הווירטואלי שואב ודוחה. השמש מפנה מקום לגשם וקור, ואז מציצה ומחממת שוב. סדר לקראת הפסח מתערבב עם שטיפת ידיים כרונית נגד חיידקים. כולם בציפייה דרוכה וכבדה.
הזמן חוזר לאחור. עשרות שעות מסך, ללא בית ספר או חוגים, ואז הילדים יוצאים החוצה לשחק בשכונה, כמו חוזרים במנהרת הזמן אל הילדות שלנו. מסתובבים ליד הבית, רוכבים על אופניים או משחקים בכדור. הכל איטי יותר וקרוב יותר. ההורים נמצאים בבית, מלמדים ומבשלים. זה אירוע גלובלי, מתגלגל ובלתי צפוי. מתכון טוב לאבד כיוון ולשקוע, או להימלט ולהמריא קצת על כנפי הדמיון.
אנחנו חוזרים לאחור בזמן ההיסטורי. קוראים מחדש על אסונות כפי שחוותה אותם האנושות לפני חידושי המדע והרפואה. חוזרים בזמן עד לימי קדם, הימים שלפני מגדל בבל. הילדים והמבוגרים מדברים באותה שפה, "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (בראשית יא א)"; בידוד, סגר, מגפה.
בתוך ההדממה יש רחש בלתי פוסק. כולם כותבים ומדברים זה עם זה. הכל פועם בקצב מסחרר והכל מסתובב סביב עצמו ותקוע. מי שמנוסים במצבים כאלה מבינים שרוב המידע חסר לנו, וחלקו מוסתר מאתנו ומתגלה בהדרגה ובאיחור. אין לנו מושג מהו ההיקף והעומק של העניין הזה. מחפשים קצה של חוט, חורשים מכל זווית את המצב. מחכים שמשהו יקרה. הנושאים שחוקים עד דק: שגרה בתוך מצב חירום, החלטות מדיניות ללא ממשלה נבחרת, בדידות וסולידריות, בין ייאוש לתקווה. הדבר היחיד שברור הוא שהכלים שבידנו לא מספיקים כרגע כדי להבין את מה שמתרחש סביב.
הרחובות ממריאים לאט / דוד אבידן
מתוך: ברזים ערופי שפתיים
הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.
וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.
אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.
הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.
עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.
הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.
וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.
יעל גוראון, ילידת העיר רחובות – דור ראשון. אמא לשלושה. שועלת רחוב ותיקה. פעילה חברתית ומומחית בנושאים של חינוך, תרבות ועירוניות חדשה.
מייל להודעות ותגובות: [email protected]
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
תגובות