שיעור מולדת

"אני יליד 1929", פותח יעקב אברהמי. "נולדתי בדיוק בפרעות תרפ"ט בירושלים העתיקה. הוריי היו דבורה ויהושוע אברהמוב, ואבי היה יליד ירושלים ותלמיד חכם, בוגר ישיבת פורת יוסף בעיר. בזמן שהוא מל אותי פורעים ערבים פרצו למקום בירושלים העתיקה וכל האורחים ברחו. נפלו שם קורבנות ואותי זרקו לפינה וברחו. רק כעבור כמה שעות התכנסו כולם שוב ואבי מל אותי. הסנדק שלי היה המקובל הנודע רבי אברהם תלמודי".

על שנות ילדותו מספר אברהמי: "גדלתי בירושלים. אבי היה מורה לתלמוד תורה ואחד מתלמידיו של הרב עובדיה יוסף. במקביל הוא גם עסק כחזן וכפייטן. בשנות ה-30, לאחר נפילת הבורסה בארצות הברית, השליחים שנשלחו על ידי אגודת ישראל לחוץ לארץ לא חזרו ובית הספר שאבי עבד בו היה בחזקת חרדים אגודת ישראל. משלא הגיעו תזרימי כספים אבי נאלץ לעבוד שלוש שנים מבלי לקבל משכורת. הוא עסק בעבודות שונות בענייני הקודש כדי להביא פרנסה. בהיותי בן שמונה עברנו להתגורר בתל אביב, שם למדתי בבית הספר ביאליק. בגלל המצב הפוליטי והספר הלבן, לא אישרו לאנשים לעלות ארצה ואבי קיבל את דבריו של בן גוריון, שאזרחי הארץ 'יעשו עלייה פנימית'. כך הפכנו למשפחה ברוכת ילדים עם תשעה ילדים, כאשר אני השלישי מלמעלה".

"נולדתי בדיוק בפרעות תרפ"ט בירושלים העתיקה". יעקב אברהמי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

באיזה גיל התחלת לסייע בפרנסת המשפחה?

"בגיל 12 כבר נשלחתי לעבוד. ראש הממשלה בן גוריון עודד את הילודה ואמר שמי שיהיו לו עשרה ילדים יקבל מענק של מאה לירות. אבי לא הסכים לכך והתפרנסנו מעבודות מזדמנות. בגיל 12 אבא הוציא אותי מבית הספר היסודי והחליט לשלוח אותי לעבוד במסגרות בגבעת הרצל בתל אביב. נשלחתי לעבודה עם שני כריכים, משש בבוקר ועד שש בערב. הייתי שוליה במקום שייצר עגלות לפצצות לצבא הבריטי. בעבודתי זו התחזקתי והתחשלתי. בשנת 1943, בגלל השפעות מהבית הציוני שבו גדלתי, בהיותי בן 14, ברחתי לקיבוץ פוריה בגליל. עברתי שם הכשרה לעבור ולהקים את קיבוץ אלומות, אך לצערי לאחר כחודש וחצי הגישו לנו לאכול בשר מוזר ולא טעים. חזרו ואמרו לנו שזה בשר כשר, אך למחרת נודע לי כי הבשר היה בשר גמל שנפל ושבר רגל בקיבוץ דגניה. הוא נשחט ובשרו נשלח לקיבוצים. באותה תקופה שמעון פרס היה שם חבר ההנהלה. ניגשתי למזכיר הקיבוץ אלחנן ישי ואמרתי לו שבעקבות כך אני עוזב את הקיבוץ, וכך עשיתי. מאחר והשתייכתי לנוער העובד, נאלצתי לעבוד בעבודות מזדמנות. הוצע לי לעבוד בחברות הקשורות להסתדרות העובדים, אך בחרתי לעבוד בעבודת כפיים – בנעלי תפארת ברחוב אגרה בתל אביב. כל זאת עד שנפצעתי בחזה בשעת העבודה".

 מתי הצטרפת לאצ"ל?

"בגיל 15 הצטרפתי לתנועת בית"ר בתל אביב. הייתי פעיל שם כל יום מ-6 בערב עד 12 בלילה. לאחר חצי שנה התגייסתי לאצ"ל וקיימנו פעולות חברתיות והדבקת כרוזים במשך שנה. בשנת 1946 נעצרתי על ידי הבריטים עם אחי, שבאותה העת שירת בפלמ"ח. לאחר חודש וחצי שוחררתי וביום השחרור פגשתי את חברי הכיתה שלי מהאצ"ל בכיכר מגן דוד. במפגש סוכם שאדביק כרוזים. הדבקתי ברחוב אלנבי לכיוון הים, שוטרים בריטים ראו אותנו ורדפו אחרינו. לאחר מרדף נעצרנו מול קולנוע מוגרבי, התעמתנו עמם והצלחתי לברוח. בגיל 16 וחצי הועברתי ליחידה שקראו לה ח"ק (חיל הקרב) ושם כבר פעלנו כלוחמים. הכנו את הציוד ואת כל פעולות הקרב נגד הבריטים. בסוף שנת 1947, בהיותי בן 18, עברתי קורס מפקדים ושירתי כמפקד בחיל קרב. בין היתר השתתפתי בכיבוש יפו וגם הוטלה עלי משימה ללוות שיירה לירושלים".

"הייתי בין הראשונים שהפיל מטוס מצרי"

"ב-20 במאי 1948 הובלנו לירושלים שתי משאיות מק עם ציוד, מזון, תחמושת ודלק. לצורך כך הגענו למחנה האצ"ל, שהיה בזמנו בשכונת שעריים ברחובות וכיום נקרא רחוב האמוראים. החנינו את הרכבים והמפקד יצחק אבירם רכב על אופניים לצומת עקיר, שהיום נקראת צומת בילו, כדי לתאם את מעבר השיירה דרך כביש בורמה. באותה העת מטוסים מצריים מסוג ספיטפייר ודקוטות טסו צפונה הלוך וחזור, והפציצו ערים בארץ, כולל את תל אביב. בהיותי במחנה בשעריים חלפו מעלי אותם מטוסים. אני החזקתי במקלע 'ברן' ויריתי לכיוון המטוסים. מפקד המחנה הסתער עלי וטען שזה מסוכן שאירה מתוך המחנה, אז עליתי על קומת אחד הבתים והמשכתי לירות. חברי יצחק נחמני נפצע ברגלו, אבל המשכתי ביריות. לפתע חזר מפקד השיירה יצחק אבירם והעלה את מקלע הבראונינג על חצובה בגג. במהלך ביצוע הירי של יצחק אירעה לו תקלה, הגעתי לסייע לו במעצור, סידרתי את המעצור, הזנתי את המקלע ובדיוק באותו הרגע מטוס צלל לכיוונינו. ביצענו ירי מאסיבי לעבר המטוס עד שהצלחנו לפגוע בו. המטוס העלה עשן שחור ונפל דרומית אלינו, באזור עקיר. היום זו הרחבה של בית החולים קפלן. המוני תושבים משכונת שעריים הגיעו לחגוג את הפלת המטוס, המפקד יצחק אבירם נסע על האופניים לראות במו עיניו את המטוס שנפל, וכשחזר אמר שראה את הטייס הרוג במטוס המרוסק. למעשה הסיפור הזה לא נכנס לדפי ההיסטוריה רק בגלל שאיש אצ"ל הפילו. יש לי מסמכים על כך, ואישור ממפקד האצ"ל באזור תל אביב שמאשר את ההפלה. אגב, הסיפור אף צוין בספר הקמת חיל האוויר והתפתחותו".

https://www.facebook.com/arimagazine/videos/1678026408888200/

"תושבים משכונת שעריים הגיעו לחגוג את הפלת המטוס". יעקב אברהמי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

באילו קרבות באזור השתתפת?

"ביוני 1948 השתתפתי בכיבוש העיר יבנה. בהיותי בן 19 הודיעו לי ולחבריי באצ"ל שגויסנו, גדוד שלם, לצה"ל. לא חוילנו מחוסר זמן, אבל היינו בכפר זרנוגה, שהיום זו שכונת קרית משה. שם התאכסנו בבתים הנטושים של הערבים ויצאנו לסיורים דרך קובבה. צפינו על איבנה, שהיום היא יבנה. כמו כן יצאנו לסיורים בכפר בארקה, שהיום זה נקרא עד הלום. חזרנו משם והמשכנו בכיבוש העיר יבנה. השם החדש שקיבלנו היה גדוד 52. ההגנה קבעו לנו את השם. לאחר כיבוש יבנה שמרנו על הכניסה לעיר וההוראות שקיבלתי היו להכניס אך ורק אנשי הגנה".

זה נכון שגם היית נוכח בהגעה של אניית אלטלנה לחופי הארץ?

"נכון. בהרברט סמואל צפיתי באנייה שהגיעה לחוף. לפתע הופיע אחד המפקדים הבכירים וקרא לי להצטרף אליו עם 15 איש מאנשי האצ"ל. נסענו לאזור שבז"י בנווה צדק, לקחנו רובים ונסענו לכיוון האנייה. פרצנו מחסום ברחוב בן יהודה פינת אלנבי, קולנוע מוגרבי, ברחוב שלום עליכם פנינו שמאלה, פרצנו עוד מחסום, ברחוב הירקון פנינו ימינה וליד כיכר לונדון נעצרנו ושם אירעו חילופי אש בין האצ"ל להגנה, ליד קולנוע דן, מאחר ובן גוריון לא הסכים שאנשי האנייה ישוחררו ממנה. אנשי ההגנה ירו לכיוון האנשים שהיו באנייה בהוראת בן גוריון. ארבע וחצי שעות ראיתי את חיילי ההגנה של יצחק רבין יורים מהחוף לכיוון האנייה. עפו פגזים ממחנה יונה לכיוונה וראיתי בבירור פגז שפוגע בבטן האנייה וגרם לפיצוצים. אנשים קפצו אל החוף, חלקם הגדול נפצעו וכידוע היו גם לא מעט הרוגים. קפצתי אל החוף, הוצאתי חסקה וחתרתי לאנייה. ראיתי על הסיפון את מנחם בגין שמחזיק במעקה ומתנגד לרדת. איתו היו אנשיו – יוסק'ה נחמיאס ושולה סלונים – שהחזיקו בו וזרקו אותו למים. הוא נפל לידי, לפני חרטום הסירה, והרים ידיים. הושטתי לו יד, אך פתאום הופיעו שתי חסקות מהצדדים וביקשו לקחת אותו איתם. השארתי להם לקחת אותו והמשכתי עם החסקה להציל אנשים אחרים שקפצו למים. כך הצלתי 21 אנשים בשש גיחות. לא ויתרתי, למרות הדרישה של המפקדים להתרחק. ראיתי אנשים בעומק ולא הרשיתי לעצמי לעזוב את המקום ולהשאירם למות. בפעם השישית שחזרתי עם שישה איש החסקה התחילה לשקוע, כולם קפצו ואני איבדתי את ההכרה בזמן הקפיצה למים, מאחר וחטפתי מכה ברוש מהחרטום. אנשים שם הצילו אותי והובילו אותי אל טנדר שהעניק לי טיפול ולקח אותי לכיכר מגן דוד. שמעתי שמישהו קורא 'אני לא מוצא מה יש לו, צריך לשטוף אותו בזרם מים'. הכניסו אותי לאמבטיה והתחלתי להתעורר חזרה. לקחו אותי לחדר יולדות בבית החולים פרויד ברחוב יהודה הלוי, כדי להיבדק אצל רופא. שם פקחתי עיניים וראיתי את מנחם בגין אומר לאנשים להביא לי בגדים. התרחצתי בסבון שהם השתמשו בו, וכשיצאתי בגין פנה אליי ואמר לי 'תתלבש בחור, יש לך נעליים ובגדים'. באותו ערב הוא בכה ברדיו על מלחמת האחים שאירעה. הוא כל הזמן אמר 'רק לא מלחמת אחים'. לאחר מכן נפגשתי עם בגין פעמים רבות, אך במסדר פרידה שהיה לנו בחודש יולי 1948, בחצר בית הספר תלמוד תורה ברחוב שבז"י, עשו לבגין מסדר פרידה. היו שם בסך הכל כ-80 אנשים, בגין עבר מאחד לשני ואמר לכל אחד 'תכתבו ותספרו מה ראיתם'. כשהוא הגיע אלי הוא קד קידה של הערכה כלפיי וזהו, לא דיברנו יותר".

"הצלתי 21 אנשים בשש גיחות". יעקב אברהמי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

מתי התגייסת לצה"ל?

"בגיל 19, בחודש יולי 1948. התגייסתי לאגף קצינים וסמלים ביפו. הוצבתי בבה"ד 6 בצריפין ומשם הגעתי לשרת בחיל האוויר. הוצבתי בטייסת הגליל של הפלמ"ח ביבניאל, בתפקיד מש"ק מטוסים. משם הטייסת עברה לרמת דוד ולתל נוף. הרכבנו פצצות במטוסי הרווארד שיצאו להפציץ את עירק סואידן ונגבה, איפה שנאצר היה. לפני ההפוגה האחרונה נפצעתי בפרק כף ידי הימנית לאחר שפצצה נשמטה מכנף המטוס ונפלה עליה. כתוצאה מזה עברתי לעסוק בחשמל. סיימתי קורס חשמל מטוסים בבית הספר הטכני של חיל האוויר".

במסגרת השירות ניצלת מהתרסקות מטוס. מה היה שם?

"במסגרת תפקידי טסתי ב-28.4.52 מבסיס תל נוף לבסיס חצור במטוס מוסקיטו. ישבתי במקום של הנווט כשלצדי הטייס משה אשל (סולימאני). הגענו מעל לבסיס חצור ותוך כדי הנחיתה נורתה עלינו רקטה אדומה ממגדל הפיקוח, כדי לאותת לנו שלא ננחת. הטייס בדק את המנועים ורצינו לנחות רק עם מנוע אחד שעבד. המטוס המשיך לכיוון הים וכשחזרנו לחוף איבדנו גובה והתחלנו ליפול. פגענו בכבלי מתח גבוה, בצמרת עץ והמשכנו לעבר בית ערבי ישן. הטייס הפנה את ההגה שמאלה וחשוב לי לציין שברגעים האלה קראתי שמע ישראל. המנוע הימני של המטוס פגע בעמוד החשמל, התחפר באדמה, התגלגל כקילומטר וחצי ונעצר בכניסה לעיר אשדוד. פקחתי את עיני וראיתי שהמנוע השמאלי בוער ושהכנף הימנית נותקה וחסרה. הקיר לידי היה פרוץ. השתחררתי מהתא, קראתי לטייס וראיתי שהוא פצוע במצחו וללא הכרה. זכרתי שהונחיתי שאם המטוס נופל עלי לברוח, אבל חזרתי לחלץ אותו, רגלו הייתה תפוסה בשברי המטוס, משכתי בחוזקה וקרסול רגלו השמאלית נשברה. נשכבנו על המקום והמטוס עצמו עלה באש כששנינו צמודים אחד לשני. עצרתי מונית שנסעה בכביש, אחד מנוסעיה ניגש אלינו, הוא השאיר את התיק שלו ונסענו במונית לקופת חולים באשקלון. שם קיבלנו אמבולנס ומשם המשכנו אל בית החולים בג'וליס. רופא שבדק את הטייס החליט לשלוח אותנו אל בית חולים תל השומר ולפתע הגיע ג'יפ ובתוכו ישבו שלמה להט ולידו אייבי נתן שבזמנו היה טייס מוסקיטו. הוא התמנה לאחר מכן להיות קצין בודק של תאונת המטוס שעברנו".

"פקחתי את עיני וראיתי שהמנוע השמאלי בוער ושהכנף הימנית נותקה וחסרה". יעקב אברהמי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

כמה שנים היית בצה"ל?

שירתי בחובה ובקבע עשר שנים בחיל האוויר ובחיל הים. המשכתי לשרת במילואים בתפקידים חשובים יותר. השתתפתי במלחמת השחרור, אך המלחמה הקשה ביותר שהייתה לי הייתה מלחמת הפדאיונים. נאצר שלח אותם לפגוע במטוסים שלנו בחצור. בזמנו שירתי שם כקצין טכני ובערב שבו הייתי קצין תורן הגיעו להודיע לי שיש מסתננים מאל עריש. הונחיתי לחזק את האבטחה, הצלחתי למנוע את החדירה שלהם באמצעות פעולות מונעות, בסיוע הדדי של מפקדי האזור ביישובים הסמוכים, אך זה נמשך עשרה חודשים שבהם פעלנו להדוף את הפדאיונים".

בסופו של דבר השתחררת בגלל פציעה.

"במבצע קדש מילאתי תפקיד של קצין טכני ובמהלך המבצע נפצעתי בצווארי בתרגיל של קפיצה לאנייה מצרית. נפלתי על ראשי והייתי משותק הרבה חודשים. נותחתי ובגלל זה השתחררתי מצה"ל. זה קרה כשהייתי בסך הכל בן 28. המשכתי עוד 25 שנה במילואים כקצין או"ם, שירתי בתעלה במלחמת ההתשה וקיבלתי ציון לשבח ממשה דיין על פעולתי. גם השתתפתי בשחרור צומת ראשית מול המתלה, ליד מוצב המזח המוכר באל עריש".

לא הוכרת כנכה בעקבות הפציעה?

"היו לי 80 אחוזי נכות אבל הורדתי אותם לעשרה כדי שאוכל להמשיך לשרת. הייתי בין מקימי הימ"מ (משמר הגבול) ב-1987, שירתי שם ארבע שנים והשתחררתי כסגן מפקד פלוגה של אזור איילון, בהיותי בדרגת סרן. היום אני נכה צה"ל".

יעקב אברהמי במרפסת ביתו (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)