"השארתי אחריי תחנה עם קצינים ולוחמי אש מהטובים ביותר שיש"

טפסר שמעון גמליאל החל את עבודתו במערך הכבאות לפני כ-46 שנים, בתאריך ה-1.4.1971. באותם ימים בהם היה כבאי צעיר כבן 21, הוא לא שיער שיגיע עד לתפקיד הבכיר ביותר באזור בתחומו, כמפקד תחנת הכיבוי ברחובות. בחודש אפריל השנה פרש גמליאל לגמלאות ובראיון מיוחד שערכנו עמו הוא מסכם את הקריירה הארוכה והמוצלחת.

"את עבודתי במערך הכבאות התחלתי עוד בתחנה הישנה של רחובות, זו ששכנה ברחוב בילו", נזכר גמליאל, אשר נשוי לעדינה – עובדת קופת חולים כללית, להם שלושה ילדים ושבעה נכדים. "באותם ימים היו בתחנה רק שלוש כבאיות וסולם הידראולי. בשנת 1972 עברנו לתחנה החדשה שנבנתה ברחוב דרך יבנה, ובעצם היא ממוקמת שם עד היום.

"במרוצת השנים עברתי את כל הקורסים הנדרשים: קורס כבאים, קורס ראשי צוותים, קורס קצינים, קורס חקירות שריפות, קורס הדרכה, קורסי מניעת דליקות והשתלמויות נוספות. בשנת 1995 התמודדתי במכרז ונבחרתי לכהן כמפקד תחנת רחובות, תפקיד שאותו מילאתי עד לפרישתי, ובסך הכל 22 שנה".

שמעון גמליאל בתקופתו של שוקי פורר כראש עיריית רחובות (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

מה זה אומר להיות מפקד של תחנת כיבוי?

"מבחינתי זה להיות בכוננות 24/7. יום לילה, שבתות וחגים, הכל. אתה צריך להיות מוכן תמיד לקבלת טלפונים ביום ובלילה עם מכשיר אלחוט צמוד אליך בבית, ולהיות מוכן תמידית לאפשרות של הקפצה בכל רגע. האחריות על כל צוותי התחנה היא לא משימה פשוטה. יש צורך לצאת ולפקד על האירוע וקרה לי לא פעם שישבתי עם המשפחה בשולחן השבת ונאלצתי לצאת לשטח לאירועים שונים, גם בשמחות. 22 שנה יצאתי עם אשתי לאירועים פרטיים ואף פעם לא ידעתי אם אחזור איתה ואסיים את האירוע".

לא נשמע קל – לא לך ולא לבני המשפחה.

"מתרגלים לטלפונים בלילה ולמכשיר האלחוט שצמוד אלי. בת הזוג ובני המשפחה מתרגלים למציאות".

ככבאים אתם מוזנקים לשלל אירועים ולאו דווקא לשריפות. אתה יכול לתת לנו דוגמאות?

"אנחנו מטפלים בכל: אירועי שריפות, חילוצים מתאונות דרכים, חילוצים של בעלי חיים, אירועי חומרים מסוכנים, כל אירוע שרק עולה בדעתך, הכבאים יוצאים אליו ומפעילים ציוד מחלץ. אלה יכולים להיות מקרים קשים מאוד – כמו שריפת דירות ותאונות דרכים – ועד לחילוץ חתול שנתקע במנוע הרכב או על עץ גבוה".

איזה אירוע חרוט לך בזיכרון?

"האירוע שאני לוקח איתי כל החיים ושלעולם לא אשכח אותו הוא השריפה של משפחת שאער בשכונת נג'ארה ברחובות. האב, גיא שאער, וחמשת ילדיו, נספו באסון הזה בשריפה שפרצה בביתם".

איפה זה תפס אותך?

"באותו זמן הייתי בביתי. קיבלתי טלפון מהתחנה על שריפת דירה וטלפון שני על חשש ללכודים. מיד יצאתי למקום. מאחר ואני גר בקרבת מקום הגעתי מהר יחסית, וכשהגעתי הגופות כבר היו מחוץ לבית והשריפה כובתה כמעט לגמרי. ככל שהדקות עוברות אני מתחיל להבין את גודל האסון. כבר באותו הזמן התחלנו לבצע חקירה ותחקור ראשוני של האירוע, הוקמה ועדת בדיקה שמינה הנציב. לאור האירוע הטראגי אני וחבריי לעבודה גם השתתפנו בלוויה".

האירוע הנורא הזה התרחש אחרי שנים שבהן אתה במקצוע ובטח נחשפת ללא מעט אירועים קשים. מה עובר בראש? זו הרי שריפה בדירה יחסית לא מסובכת. מה קורה באותם רגעים שבהם אתה מבין שמדובר באסון שבו משפחה שלמה כמעט נספתה?

"מה עובר בראש? שזו שריפה בקומת קרקע, בדירה של 25 מטר מרובע, והשאלה המרכזית היא איך קורה דבר כזה? זה לא נתפס שמשפחה שלמה כך סיימה את חייה, ככל הנראה משאיפת עשן.

"מקרה קשה אחר שמלווה אותי הוא אירוע שבו אב ובנו ירדו לעבוד בבור ביוב באזור מזכרת בתיה ונחנקו למוות. לאחר עבודה מאומצת הוצאנו את הגופות שלהם מהבור ואנשי מגן דוד אדום קבעו את מותם, כי כבר לא היה מה לעשות".

אתה בעצמך עברת אירוע חריג?

"בזמן שכיהנתי בתפקיד פרצה שריפה בדירתי, בזמן שאשתי ואני היינו בעבודה. השכנים שלי התקשרו למוקד התחנה והודיעו שיש שריפה בבניין. בהתחלה לא קישרתי ולאחר שקיבלתי עוד טלפונים על השריפה הגעתי עם הכוחות והבחנתי שזה קרה בדירה שלנו. לאחר כיבוי השריפה הבנו שהמקור של האש היה ממדיח הכלים, שפעל באותו הזמן. כל הבית היה פיח, הבגדים, הסלון. המסר שלי מכאן הוא שאין להפעיל מכשירי חשמל כאשר לא נמצאים בבית. לא מכונת כביסה, לא מדיח ולא שום מכשיר אחר. לא לומר 'לי זה לא יקרה'".

אתה מרגיש שאתה עוזב תחנה שמתפקדת טוב ושמקבלת הקצאות מספיקות מבחינת כח האדם והציוד?

"עד שנת 2013 הכיבוי פעל תחת איגודי ערים. כלומר, התחנה הייתה מנוהלת על ידי בתפקוד המקצועי ושאר הנושאים המנהלתיים נוהלו על ידי יושב ראש, גזבר ומועצת איגוד שחבריה היו נציגי ציבור. לאורך השנים התחנה שלנו תפקדה באיזון תקציבי וללא חריגות, וזה הודות ליושבי הראש שכיהנו באותן שנים: דוד קאפח ואחריו שאול ליבי. מבחינה מבצעית התחנה רכשה ציוד מבצעי מתקדם ולא היה חסר בה שום דבר. לא היה פריט שביקשתי ולא קיבלתי. כיום יש בתחנה שבע כבאיות ומנוף גבהים אחד. מבחינת כוח אדם, עד למעבר מאיגוד ערים למטריה של המשרד לביטחון פנים, היינו תלויים בתקני כוח אדם. כשהתחלתי לעבוד בשנת 1971 היינו 11 כבאים, ועבדנו בזמנו שני כבאים במשמרת. היום מונה התחנה למעלה מ-50 כבאים, כשמבחינת השטח הגיאוגרפי התחנה חולשת על שלוש ערים: רחובות, יבנה ונס ציונה. לזה יש להוסיף גם שלוש מועצות אזוריות וחמש מועצות מקומיות. בשנת 2009 הוקמה תחנת משנה בעיר יבנה, ובשנת 2015 הוקמה תחנת משנה נוספת בגדרה. במקביל, בתחנה הראשית ברחובות נערכו שיפוצים, הוקמו חדרי מנוחה ראויים יותר, חדר מבצעים, מטבח ומשרדי עבודה ראויים ונינוחים יותר לרווחת לוחמי האש".

השדרוגים נעשו בגלל אסון הכרמל?

"החלטת הממשלה שמערך הכיבוי יעבור למשרד לביטחון פנים הייתה בשנת 2010, לאחר אסון הכרמל. בשנת 2013 זה קרה בפועל והתחנות עברו מהאיגודים למשרד לביטחון פנים. כל מה שהיה לפני כן – מועצת איגוד ונציגי ציבור – פוזר, ואז כמובן החל השינוי בגיוס כוח אדם ארצי. תחנת רחובות קלטה למעלה מ-20 לוחמי אש חדשים שמהווים כוח מכפיל לסדר הכוח שלנו לעומת הימים שלפני המעבר".

לא ישכח לעולם את השריפה של משפחת שאער. שמעון גמליאל (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

איך קמים בבוקר אחרי 46 שנה בתפקיד כל כך תובעני?

"ברור שאחרי 46 שנים אתה עוזב מקום שבעצם גדלת בו, עם עובדים שהם ממש כמו משפחה. התקופה הראשונה אחרי העזיבה היא קשה, אבל לאור הנסיבות – גיל 67 – הגיע הזמן לפרוש. אני גם חושב שמיציתי את תפקידי במערך הכיבוי ואני מפנה את מקומי לדור הבא, לאנשים צעירים ומוכשרים. השארתי תחנה טובה, עם סגן מפקד טוב, פדידה גמליאל, קצינים טובים, השארתי לוחמי אש מהטובים ביותר שיש, ובהם לוחמת אש אחת. מבחינת עבודת הכבאות זו עבודה קשה, של כיבוי שריפות במבנים רבי קומות, טיפול בתאונות דרכים וכדומה. לדעתי לאחר 35 שנות עבודה, או בגיל 55, צריך כבר לאפשר ללוחמי האש לצאת לגמלאות, בגלל העבודה הקשה והשחיקה שבמקצוע הזה".

אמרת שלוחמי האש ועובדי המקום הם כמו משפחה. תסביר.

"זה בא לידי ביטוי באירועים חברתיים, אירועים שמחים, יציאה להשתלמויות, העזרה ההדדית. במסיבת פרישה שארגנה לי משפחתי לפני כחודש, באולם אירועים בצומת בילו, כמובן שרוב עובדי הכיבוי הגיעו, פרט לאלו שעבדו באותו היום. בנוסף הגיעו לכבד ראש העיר רחמים מלול, חבר המועצה עודד עמרם, נציב כבאות והצלה רב טפסר דדי שמחי, מפקד המחוז טפסר בכיר כספי אייל ונציגים נוספים מהמחוז. ריגשו אותי הברכות של בני משפחתי ושל נציגים שעלו לברך, ואני כמובן מודה לכל המשתתפים באירוע".

עכשיו יהיה לך את הזמן להשקיע במשפחה שחיכתה לך בבית.

"בגיל 67 אני יותר חופשי למשפחה, לעשות דברים שלא הספקתי מפאת העבודה הסיזיפית. זה פשוט לא התאפשר לי. עכשיו אני לוקח את פסק הזמן הזה כדי לנוח קצת, ליהנות, לצאת לטיולים בארץ ובחו"ל, להשקיע במשפחה יותר".

העבודה הסיזיפית פגעה במרקם המשפחתי, בהשקעה במשפחה או משהו מהסגנון הזה, בדומה למה שקורה פעמים רבות לאנשי קבע או שוטרים?

"תראה, כבאות זה לא כמו משטרה או שב"ס, שאתה גר כאן ומשרת רחוק. יש יתרון בזה שאתה גר קרוב למקום עבודתך, אבל העבודה תופסת לך חלק נכבד מהחיים, כי היא מסביב לשעון".

אחרי כזו קריירה ארוכה יש עוד שאיפות או תכניות לעתיד?

"אני מאחל לעצמי שכמו שיצאתי בריא מהקריירה, כך אמשיך לשמור על בריאות ביחד עם משפחתי. ולכל משפחת הכיבוי אני מאחל הצלחה במילוי תפקידם הנעלה. כרגע אני לא חושב על משהו מוגדר, אני שוקל לגשת ללימודי העשרה, להשכלה העצמית שלי. אני רוצה לעסוק במשהו שקשור לתחום הכבאות. אחרי כל השנים האלה עם המתח בעבודה, אני חייב קצת רוגע נפשי".