ממילצ'ן להוליווד. השחקנית הרחובותית אביבה נגוסה טרי מדברת בראיון על הקריירה המתפתחת מעבר לים ועל המאבק בגזענות בישראל

אביבה נגוסה טרי (33), תושבת רחובות שגדלה בשכונת מילצ'ן, היא אחת השחקניות המצליחות בישראל בשנים האחרונות, עם שלל הופעות על במות התיאטרון ובטלוויזיה. את לימודי המשחק עברה נגוסה טרי בבית הספר יהורם לוינשטיין שבשכונת התקווה בתל אביב. מאז היא עסוקה כבר שבע שנים בתעשייה, כשבין היתר שיחקה שש שנים בתיאטרון בית לסין ומשם עברה לתיאטרון העברי עם הקומדיה "שוקו וניל". במקביל היא גרפה הצלחה גדולה בסדרת הטלוויזיה של עומרי גורדון – "נבסו", ובקרוב יגיע גם השיא המקצועי עד כה – תפקיד בסרט הוליוודי שיצולם החל מהחודש הבא בדרום אפריקה.

נתראה בהוליווד. אביבה נגוסה טרי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

אנחנו פוגשים את אביבה בבית קפה ברחוב הרצל ברחובות, בין הצגות "שוקו וניל" שכבר רצות על הבמות השונות ברחבי הארץ שלוש שנים. היא, אגב, כבר מחזיקה ברזומה של למעלה מ-300 הצגות בקומדיה המצליחה.

"ההצגה עדיין בעיצומה ומדי שבוע אני מופיע בהיכלי תרבות בכל רחבי הארץ", היא אומרת. "ברחובות הופעתי לפני כחצי שנה בסדרה של הצגות בהיכל התרבות, וגם בראשון לציון, נס ציונה ובמקומות רבים אחרים באזור. השיא צפוי להיות ב-7 בנובמבר השנה בראשון לציון, בסמוך לחגיגות חג הסיגד".

בהצגה משחקת אביבה בחורה ישראלית ממוצא אתיופי שלומדת באוניברסיטת תל אבי ומנסה לשכור לעצמה דירה ברמת אביב. המפגש עם תושבי השכונה מעלה שלל סיטואציות מצחיקות עד דמעות, כשבין השורות יש גם לא מעט רגשות מעורבים ואמירה נשכנית על החברה הישראלית.

אביבה: "ההצגה אמורה להמשך שעה וחצי על הדף, אבל היא מתארכת בגלל הצחוק של הקהל. היא מדברת על אביבה, שזו אני, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב. היא מחפשת דירה ברמת אביב ולאחר כמה דירות שהיא רואה – ולאחר סירובים רבים של בעלי דירות שלא מוכנים להשכיר לה את הנכס שלהם – היא מגיעה לדירתו של גדי (ארז שלם). הוא, להבדיל מכולם, כן מוכן להשכיר לה את הדירה. בין השניים מתפתח סיפר אהבה ומהרגע הראשון האמא הפולנייה של גדי מסרבת בכל תוקף להשכרת הדירה לאביבה, וגם לכל סיפור האהבה שמתפתח בין השניים. היא מבקשת את עזרת הדיירים של הבניין, ובין היתר היא מוצאת את נאווי – עולה חדש מעירק – שמשלב איתה כוחות על מנת למנוע את השכרת הדירה. במקביל להתעצמות הקונפליקט בין אביבה לצפרירה, האמא של גדי שבדעה אחת עם נאווי – סיפור האהבה בין אביבה לגדי מתעצם עד כדי כך שגדי מוכן לוותר על תוכניתו לעזוב את הארץ למען המשך הקשר".

סוף טוב הכל טוב?

"לאו דווקא. ההצגה מסתיימת לאחר פיצוץ גדול בין כולם. אביבה בכל זאת חוזרת לדירה ולא מוכנה לקבל את דחייתה ואת חוסר הסובלנות כלפיה, ולבסוף גם גדי חוזר. שניהם מתגוררים בדירה והאם צפרירה משלימה לבסוף עם המציאות שנכפתה עליה".

הרעיון להצגה נולד מניסיון אישי?

"ההצגה נולדה בהמתנה שלי ושל הבימאי גדי צדקה מאחורי הקלעים, בזמן ששיחקנו ביחד בהצגה אחרת בבית לסין. גדי נורא הסתקרן וכל פעם שאל אותי שאלות כמו 'האם יש לי קונפליקטים בתור בת העדה האתיופית'. הוא התחיל לגלגל את הרעיון של הצגה על בחורה אתיופית, אינטליגנטית, סטודנטית, שמגיעה למשפחה פולנית. התחלנו לחשוב על הקונפליקטים שיש במפגשים האלה אבל אז סיימנו את ההצגה בבית לסין וכל אחד הלך לדרכו. לאחר חצי שנה פתאום הוא התקשר אלי ואמר לי 'תתכונני, יש מחזה ואנחנו מתחילים לעבוד עליו".

ומאותו הרגע הכל היסטוריה.

"הגעתי לסטודיו של התיאטרון העברי ושם פגשתי את הסטנדאפיסט ארז שלם, שהוסיף הרבה הומור להצגה. אחרי חודשיים של חזרות יצאנו לדרך. קצת חששנו מתגובות הקהל, אבל האמנו בצדקת הדרך שלנו. האמנו שאנחנו נעשה פריצת דרך חדשה בתיאטרון הישראלי.

"ההצגה הראשונה הייתה בבית ציוני אמריקה בתל אביב, בפני 500 איש. אני זוכרת שנורא נורא התרגשתי. זו פעם ראשונה שהייתה לי הזדמנות לשחק תפקיד ראשי, כשהמסר של ההצגה והקונפליקטים שבה היא נוגעת קשורים אליי ובועטים בי ביום יום שלי. הרגשתי הרבה אחריות לדבר הזה ובסופו של דבר כשהסתיימה ההצגה קיבלתי הרבה פניות מהקהל עצמו, שרובו המכריע אליטיסטי, שסיפרו לי שגם הם עברו את זה, שיש להם עוד סיפורים על בנות העדה האתיופית שהיום הן חלק מהמשפחות שלהם. אנשים שיתפו אותי בקונפליקטים נוספים שהם עברו".

כי בישראל, למרבה הצער, להרבה אנשים קשה לקבל את השונה.

"ברור, לכל אחד קשה לקבל את השונה ממנו. אבל המציאות שלנו היום הרבה יותר קלה. למרות שעדיין אין פתיחות מלאה ועדיין קיים קושי, אני כן רואה שיפור בחברה הישראלית. אני למשל נשואה לבחור שהוא לא בן העדה, אני נחשפת לקהל שיש בו יותר ויותר זוגות מעורבים וזה מעודד אותי ומשמח אותי לראות שכבר יש פתיחות בחברה שלנו".

"לכל אחד קשה לקבל את השונה ממנו". אביבה נגוסה טרי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

מכל התגובות שקיבלת על ההצגה, יש משהו שאת זוכרת במיוחד?

"היה אחד שהגיע אלי ואמר לי בחצי הומור שיש לו דירה להשכיר ברמת אביב. לרוב אנשים באים ואומרים שריגשתי אותם, כי באמת בהתחלה אנחנו גורמים להם לצחוק ולצחוק, וכשהם בשיא ההנאה והכיף, כשהם פתוחים לשמוע, אנחנו בעצם הופכים את ההצגה ומכניסים להם את המסר האמיתי שלה. אז היא הופכת להיות דרמטית, רגשית, אמיתית, רצינית. הכי חשוב זה המסר, כי בסופו של דבר חשוב לנו שכל אחד מהם ישים את עצמו בצורה כזו או אחרת במקומי. במקום של חוסר סובלנות כלפיו, של סטריאוטיפים, סטיגמות, בין אם זה בתור ישראלי בחו"ל, בין אם זה כיוצא עדות המזרח בארץ בשנים עברו, ובין אם זה בכלל בעצם העובדה שאדם מביט מבחוץ ושופט אותך על סמך תבניות שמקובעות לו בראש ושאין להם אחיזה במציאות".

ואיך התגובות בחיים הפרטיים, בקרב בני המשפחה?

"המשפחה מגיבה באהדה. כשהתחלתי להתפתח בתחום המשחק ההורים שלי לא ממש הבינו מה זה מקנה לי, אבל כשהם הגיעו להצגות וראו שכל הקהל מסתכל על בת המשפחה שלהם, על מחיאות הכפיים רגע אחרי ועל יצירת הקשר עם הקהל לאחר מכן, הם הבינו מה אני בעצם עושה. הם למעשה היו ברוב ההצגות שלי והם מאוד גאים בי".

מרגש להופיע מולם?

"כשהמשפחה שלי מגיעה זה הכי קשה לי. בהצגות הראשונות, כשהייתי מביטה לקהל ורואה אותם, הראש שלי היה לרגע איתם, במה שהם בעצמם עברו. ההצגה שלי דיברה אליהם הכי הרבה".

"כשהמשפחה שלי מגיעה הכי קשה לי". אביבה נגוסה טרי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

אביבה, בת יחידה לצד חמישה אחים, שלושה גדולים ממנה ושניים שנולדו אחריה, מקפידה לבקר את ההורים שעדיין מתגוררים בשכונת מילצ'ן ברחובות.

"הרבה פעמים בני העדה מגיעים לראות את ההצגה ומחפשים שיהיה שם משהו דומה למחאות העדה האחרונות", היא אומרת. "לצד האהדה והעידוד יש עדיין קול שמרגיש קצת לא מסופק, בגלל שאין שם איזושהי עמידה לוחמנית אל מול הגזענות. בכובע השני שלי אני מנחת סדנאות משחק ואימון אישי, אז יוצא לי לדבר לא מעט עם בני נוער וצעירים, ואני מסבירה להם שיש כמה דרכים למחות. הדרך שאנחנו בחרנו היא דווקא הדרך שבה התרבות האתיופית מצוינת בה. זה נובע ממקום של ענווה וממקום של מחילה. ההצגה היא המחשה לדרך נוספת של הבעת מחאה שאומרת 'אני כאן, לוקחת חלק מרכזי בעיצוב פני החברה הישראלית ואני כאן כדי להישאר, כך או אחרת".

קשה לך עם המחשבה שיש אולי אנשים מהעדה שרואים בדרך שלך סוג של ויתור אל מול הגזענות?

"לדעתי קודם כל חשוב לחזק את עצמך, זה השלב הראשון. זה אומר ללכת עם מה שאתה אוהב ולעשות אותו הכי טוב שאתה יכול. הכל עניין של גישה לחיים. שום שערורייה או קונפליקט שיבוא – בין אם זה מהעדה או קונפליקט אישי שלך – לא תערער אותך אם אתה שלם עם הדרך שלך. אני לא מתנגדת למחאות, לדעתי זה דבר חשוב, אבל כל אחד צריך לדעת איך הוא תורם את החלק שלו. אני תורמת את חלקי על הבמה. השינוי האמיתי מגיע קודם כל מבפנים".

את פעילה חברתית ברחובות. תארי לנו את סדר היום שלך.

"יש לי קבוצה של העצמה נשית בשכונת קרית משה. אני מעבירה להן כלים אימוניים וסדנת משחק להעלאת הביטחון העצמי, בין היתר באמצעות חיזוק יכולת הביטוי. בנוסף, אני עושה אימונים פרטניים אחד על אחד לצעירים לאחר שחרור מהצבא. כאלה שמחפשים את עצמם ושנמצאים באיזושהי צומת דרכים. אני נותנת להם הכוונה ויכולת להבין מי הם, מה הם רוצים, איפה מקורות העוצמה שלהם שאותם הם יוכלו לקחת קדימה. כל זה נעשה במקביל להצגות, שיכולות להתקיים אחת לשבוע ולעיתים גם כל השבוע. כבר יצא שהופענו גם שלוש פעמים ביום. זה דבר לא קל לעלות על במה עם סיפור אישי שהוא נורא קרוב אליך רגשית ולהציף אותו בכל פעם מחדש, אבל האמונה שאני עושה משהו טוב, שבסופו של תהליך יוביל לשינוי המיוחל, שווה את הכל".

את פוגשת בקרית משה בני נוער עם פוטנציאל בתחום האמנותי?

"מההיכרות שלי עם בני הנוער של שכונת קרית משה אני יכולה לומר בוודאות שיש בשכונה כישרונות יוצאים מן הכלל. אם הם יקבלו הכוונה מקצועית אמנותית טובה הם יכולים בוודאות להצליח ברמה הארצית, ואפילו ברמה בינלאומית. הבעיה היא שאין מקום שנותן להם את הבמה לבטא את עצמם".

אבל עובדה שאת הצלחת למצוא את מקומך בתעשייה. איך זה קרה?

"בגיל עשר עברתי מנצרת עלית לרחובות עם הורי. היה לי שם דוד שהיה מפסל ואמא שלי הייתה אורגת בנול מסורתי את הבגדים האתיופים. סבתא שלי הפכה את הכותנה, את הצמר, לחוט. מהצד השני, הדוד השני שלי הקים להקה של צעירי המשפחה. היינו שרים ורוקדים באמהרית ומשם בעצם נכנסתי לתחום האמנות. עם השנים גיבשתי את הרעיון להיות שחקנית ובגיל 16 הפקתי אירועי תרבות בקיבוץ שלמדתי בו, קיבוץ עמק חפר. הפקתי שם אירועי תרבות שמחקים את מה שעברתי בילדות, את התרבות של העדה, את האוכל, את השירים. אלה היו הצגות שנגעו בקונפליקטים רלבנטיים לעדה ומשם המשכתי. האמנות מבחינתי היא סוג של צינור להעברת מסרים. לבמה יש כוח חזק שכולם בעצם מסתכלים על נקודה מסוימת ומחכים שנגיד משהו. המשהו הזה חייב להיות מדויק, ברור, אמיתי ואתה חייב לנצל את הדקות האלה כדי לעשות בהן משהו משמעותי, בין אם זה העצמה, חיזוק, או הוקרה".

מוצאת בקרית משה לא מעט כשרונות. אביבה נגוסה טרי (צילום: ג'ני גפטרשוסטר)

בטח יוצא לך להיפגש עם אנשים מעולם הפוליטיקה. את משוחחת איתם על נושאים שקשורים בעדה האתיופית?

"נפגשתי לפני כשבועיים עם חבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה בכנסת, במטרה להבין איך אני, בתור שחקנית, יכולה לתת את המפתח למיגור תופעת הגזענות על ידי הטמעת החינוך של החברה הישראלית לקבלת השונה. נגוסה הביע תמיכה ברעיון, הביע הבנה בתפקיד האמנות לשנות את פני החברה והציג בפנינו את האפשרויות שיש לו. אני מקווה שבקרוב נתחיל לעבוד בשיתוף פעולה".

ועכשיו את גם פורשת כנפיים, ממריאה אל מעבר לים ומשתתפת לראשונה בסרט הוליוודי. איך זה קרה?

"לפני חודשיים עברתי אודישן אצל המלהקת הילה יובל. החיבור שלי לטקסט היה מיידי ולאחר יומיים קיבלתי מהסוכנת שלי טלפון שהתקבלתי על ידי צוות הוליוודי מלוס אנג'לס לשחק בסרט שיצולם בחודש הבא בדרום אפריקה. הסרט נקרא 'מבצע אחים', מביים אותו גידי רף ומפיקה אותו בתו של ארנון מילצ'ן. הסרט מגולל את סיפור העלייה של יהודי אתיופיה במבצע 'אחים' שהתנהל בין השנים 1975 עד 1981 תחת הרדאר, באמצעותם של אנשי המוסד וגיבורי הקהילה האתיופית. התפקיד שלי הוא דמות של אישה, פליטה יהודיה שנמצאת במחנה פליטים בסודן ומתחננת בפני איש מוסד שיציל אותם כי כמעט ולא נשאר אף אחד בחיים. אני מאמינה שזו זכות לעשות את מה שאני הולכת לעשות. באוגוסט אני אטוס לדרום אפריקה לבד להשתתף בצילומים".

עוד מישהו מישראל ישחק לצדך?

"יוסי וואסה, הכותב והשחקן הראשי של הסדרה 'נבסו'. את כל השאר אני לא מכירה, אבל אלה שחקנים ברמה הוליוודית כך שמן הסתם הם יהיו מוכרים. אבל עוד לא בררתי מי הולך להיות שם. מה שמדהים זה שבסופו של דבר אני נוסעת לשחק בסרט הוליוודי שמדבר על מסע העלייה של ההורים שלי מאתיופיה. מבחינתי זו סגירת מעגל וכמובן שזו לא המילה האחרונה. יש לי תוכניות נוספות, בין אם זה לפתח את הסדנאות שלי לכל הארץ, לפתח את עצמי מבחינה אמנותית לכתיבה ובימוי של הצגות, להמשיך לאמן אנשים שמחפשים לעשות שינוי בחיים להעצמה ולחיזוק, וכמובן להמשיך לשחק".