מרסל אפשטיין, בת 81, מתל אביב
מצב משפחתי: אלמנה, אמא לבת, סבתא לנכדה וכלבה.
הסיפור שלי: "נולדתי בשנת 29.1.1941 במרסיי. למשפחה היה שכן נוצרי וקצת לפני שהחלה המלחמה הוא אמר לאמא שלי, שהגרמנים נכנסים למרסיי ושהיא תיקח את ארבעת הילדים לבית יתומים בנור, על מנת להגן עלינו. אבא שלי דיבר 10 שפות, היה מלומד מאוד והציג את עצמו כמוסלמי. הגרמנים ביקשו ממנו שיתרגם להם מצרפתית לגרמנית וכך הוא היה מתרגם לגרמנים ומעביר מידע לצרפתים. אמא שלי עבדה במכבסה של הגרמנים וככה הם שרדו", היא מוסיפה. "אחרי שהייתי כחצי בשנה בבית יתומים, הגיע למקום ראש העיר והחליט שהוא מאמץ אותי. הייתי בת עשרה חודשים והוא לקח אותי לביתו ואת האחים שלי השאיר בבית היתומים. אחרי שהמלחמה הסתיימה, אבא שלי בא לקחת אותי וראש העיר רצה לקנות אותי, אבא שלי לא הסכים ובהתערבות הצלב האדום הוחזרתי הביתה. הייתי בערך בת שלוש. חזרתי לבית במרסיי, שהיה בית עני ולא הכרתי את המשפחה ואת האחים שלי. היה לי מאוד קשה להתרגל".
לישראל עלתה המשפחה בשנת 1948.
מה את מבקשת לאחל?
"אני מקווה שהילדים והנכדים לא יזכו למלחמות ולא לצרות, שיהיה שלום בעולם. "ואהבת לרעך כמוך" – כמו שרשום בתנ״ך".
לאתר עמותת יד עזר לחבר לחצו כאן
לתרומות לחצו כאן
רוצים להישאר מעודכנים?
תוכן מקודם
תגובות