"מאז שזה קרה הבנו שרונן כבר לא אדם פרטי, אלא שייך לכל מדינת ישראל"

בבוקר יום שבת, בבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים, נקבע מותו של לוחם יחידת דובדבן, רונן לוברסקי ז"ל (20) מרחובות, שנפגע יומיים לפני כן מפלטת שיש שהושלכה לעברו במהלך פעילות למעצר מבוקש במחנה פליטים בעיירה הפלסטינית אל עאמרי ליד רמאללה. בלילה שבין שבת לראשון מאות בני משפחה, חברים ותושבים מהעיר רחובות, בהם ראש העיר רחמים מלול, ליוו את לוברסקי ז"ל בדרכו האחרונה בהר הרצל.

לוברסקי הוא הלוחם הראשון מיחידת דובדבן שנהרג במהלך פעילות מבצעית כתוצאה ישירה מפעילות טרור. מפקד יחידת דובדבן ספד לו ואמר: "חונכת על ערכים של נתינה ותרומה למדינת ישראל. היית בן למשפחה של לוחמים, היית מהלוחמים הטובים ביחידה, מהכוח הפורץ של הצוות, בחוד החנית של צבא ההגנה לישראל. נפלת מות גיבורים כדי שמדינת ישראל תישן טוב בלילה".

אחיו של רונן, אריק, הוסיף: "אחי היקר, איך הגענו לסיטואציה המוזרה הזאת? למרות שהיית כל כך צנוע, ואני עפר לרגליך, אני מעכשיו בזכותך אהיה בן אדם הרבה יותר טוב. כולם מדברים עליך, כולם אוהבים אותך, איזה גיבור אתה, איזה אלוף אתה. תמיד נלחמת. בחירה חופשית זו הנקודה האנושית הכי חזקה ואתה בחרת כל החיים. בכל הדלתות הסגורות אתה נכנסת. איפה שאמרו לך לא, אתה אמרת כן. היית יותר טוב מכולם: בבית הספר, בכדורגל, בלימודים, בקרב מגע, ובסוף בצה"ל. ואני בטוח שבחרת גם את הרגע הזה, אין לי ספק בכלל. ואני שמח בזה. אני יודע שלא סבלת ואני גאה בך מאוד".

לסיום פנה האח לכל הנוכחים ואמר: "תחיו את החיים שלכם בשמחה, באמונה, באהבה. יש לנו מדינה נפלאה. גם בימים הקשים האלה אני קם ואני פשוט מאושר ממה שאני רואה מסביב. רוני, אני אוהב אותך ומצדיע לך, אתה גיבור".

ראש העיר רחובות, רחמים מלול, אמר עם היוודע דבר האסון: ״העיר רחובות כולה מרכינה את ראשה בצער. רונן היה מלח הארץ, בן מסור, תלמיד מצטיין, צנוע וערכי. אנו כואבים את לכתו ושולחים תנחומים וחיבוק חם לבני משפחתו".

רונן נולד בבית החולים אסף הרופא בזמן שאמו עבדה בבית החולים והשלימה את לימודיה. כשהיה בן שנה עברה המשפחה להתגורר ברחובות. רונן למד בבית הספר שפרינצק ומשם המשיך לחטיבת הביניים ולתיכון קציר.

האם אלנה עלתה ארצה בשנת 1998 והכירה באוניברסיטה את בעלה ולדימיר. אריק (23) היה בנם הבכור ורונן ז"ל (20) בן הזקונים.

במהלך השבעה סיפרה אלנה: "מגיל צעיר רונן חבב ספורט. הוא שחה מגיל 3 במכון ויצמן ואימהות שראו אותו שוחה לבדו היו צועקות לעברי שנתפוס אותו, אבל הוא כבר שחה יפה לבדו והן ראו שאין מה לדאוג". במרוצת השנים ההורים הכניסו את רונן למגוון חוגי ספורט. אלנה: "הוא שיחק טניס במגרש שנפתח בזמנו בדרך יבנה. המאמן אמר שהמחבט יותר גדול ממנו, אבל הייתה לרונן היכולת לעשות כל מה שהוא רוצה. אחר כך רשמנו אותו לקונג פו. בשנים האחרונות הוא התאמן הרבה בקרב מגע. תמיד הוא היה ילד מנומס, צנוע. לצה"ל הוא התגייס בנובמבר 2016 ליחידת דובדבן. תמיד שאלתי אותו אם הוא חותם קבע, כי חששתי ודאגתי לו כל הזמן. הוא ענה שבשלב הזה עדיין לא".

רונן לוברסקי ז"ל והאב ולדימיר (משמאל)

חברות שהתאמנו עם לוברסקי בקבוצת הכושר הקרבי, סיפרו על ההתרגשות שאחזה בו לקראת גיוסו לצה"ל: "הוא התרגש מאוד לקראת הגיוס ליחידת דובדבן, זה היה החלום שלו ובשביל להגשים אותו הוא התאמן הרבה. הוא היה בחור דייקן ופרפקציוניסט, תמיד שאף להיות הכי טוב, תמיד היווה דוגמה, עזר ושאל מה עם האחרים. אף פעם לא השאיר אף אחד מאחור. הוא היה מאוד אכפתי, מצחיק וחברותי ותמיד הסתכל על הצד החיובי של כל דבר".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"

עקבו אחרי דף הפייסבוק של ערים

אחיו אריק סיפר בשבעה: "הייתה איזו פעם אחת שהוא לא הרגיש טוב. הוא הלך לרופא וקיבל שלושה גימלים. אמרו לו לנוח ולא להמשיך באימונים, אבל הוא ויתר. הוא לא סיפר על המנוחה שהוא קיבל כדי להמשיך עם חבריו לצוות. אחרי שהוא סיפר לי את זה הייתי בהלם. הלכתי למפקדים שלו כשהוא קיבל סיכה בסיום הקורס ואמרתי להם שיבינו איזה לוחם יש להם בידיים, איזו אישיות נדירה. הוא נלחם להגיע לסיירות, אך לא עבר את גיבוש מטכ"ל. הוא לא ויתר על קרבי והמשיך לגיבוש ביחידת דובדבן והצליח לעבור. הוא זהר. הוא רצה לעשות את מה שהוא עשה, הוא היה שמח ומאושר. הוא חיכה לפעילות והייתי שומע את הסיפורים שלו בקנאה גדולה, כי אני הייתי בדוכיפת שב'כפיר', לא כמוהו. הייתי אומר לו שהייתי מתחלף אתו בכיף. הוא לא סיפר הרבה כי הוא שמר על ביטחון מידע".

רונן לוברסקי ז"ל והאח אריק

אריק נזכר ברגעיו האחרונים של אחיו רונן: "לא הייתה לו פציעה ולא שריטה. הוא נראה כמי שישן בנחת. גם במותו הוא היה כמו בחייו".

על השבת האחרונה במחיצתו של רונן, סיפרה האם אלנה: "מהרגע שקרה המקרה התייצבנו בבית החולים ועשינו בינינו משמרות. לנו במלונית שם, בבית החולים הדסה, ערכנו קידוש וסעודת שבת מיוחדת מאוד ושמחה. אחרי הסעודה הרגשתי שאני גמורה מעייפות, הלכתי לנוח קצת ובשלוש לפנות בוקר התעוררתי ונכנסתי ל"משמרת שלי". הרגשתי שזה הזמן שלי להיות איתו. כשנכנסתי הוא כנראה הבין שאת השעות האחרונות הוא רוצה להעביר רק איתי. לא האמנתי שזה הולך לקראת הסוף. ליטפתי אותו הרבה ואלה היו הליטופים האחרונים שלי. אחרי כמה שעות כבר הבנתי שצריך לקרוא לכל המשפחה. האבא ואריק הגיעו ובשש בבוקר נקבע מותו".

המשפחה מתכוונת להנציח את זכרו של רונן דרך הספורט שהוא כל כך אהב. האם אלנה מספרת: "במוצאי שבת אריק אמר שאנחנו חייבים לעשות משהו לזכרו בתחום הספורט. אנחנו מקווים שנוכל לעשות לזכרו מרוץ או אירוע ספורט אחר. הוא אהב לרוץ בכביש העוקף המזרחי והוא היה ספורטאי. אם הוא היה יודע מה הוא יגרום לאנשים, איזו התעוררות. אנחנו אוהבים כל יהודי ויהודי. מאז שזה קרה הבנו שרונן כבר לא אדם פרטי, אלא שייך לכל מדינת ישראל. קיבלנו יחס שבמצב רגיל אף אחד לא זוכה לו. אני מודה לאלה שאפילו בקצה המחשבה שלהם שלחו לנו את התמיכה והאהבה שלהם. גם אלה שלא ראיתי אותם אישית ולא אמרתי להם תודה, שידעו שאני מרגישה את זה ומתקיימת בימים האלה בזכות התמיכה הזאת. לא מזמן חגגנו את חג השבועות אז ישבתי הרבה וקראתי בבית איך העם היהודי חי בזמנו. שאלתי את הקדוש ברוך הוא איך בימינו אנחנו יכולים להרגיש אחד את השני והוא נתן לי תשובה, נתן לי הזדמנות".

רונן לוברסקי ז"ל והאם אלנה