"בסליק של סבא וסבתא, חיים וסעידה מדהלה, הכינו את הכד שפוצץ את מלון המלך דויד"

רותי זלוף (70) היא בת לשושלת משפחת מדהלה הוותיקה והמפוארת משכונת שעריים ברחובות, משפחה שהטביעה חותם על העיר משנת 1905, עם עלייתו של חיים, סבה של רותי, מתימן לרחובות. כראוי למשפחת מדהלה, רותי ממשיכה במסורת של תרומה לקהילה, עזרה לזולת ומעורבות חברתית לכל אורך חייה.

בצעירותה רותי הייתה רקדנית בלהקה הבינלאומית ענבל, במקביל להיותה ספורטאית. יופייה האקזוטי הפך אותה לדוגמנית צילום ותמונה שלה אף הוצגה במוזיאון ישראל. ברבות השנים החיבור של רותי לספורט נמשך והיא קידמה בצורה משמעותית את ספורט הנשים בעיר. לפני כעשור ייסדה ביחד עם המאמנת האגדית אינה בוטנקו את קבוצת הכדורסל 'מכבי טופז רחובות'. מאז היא אחראית על הצד האדמיניסטרטיבי במועדון ובוטנקו אחראית על הצד המקצועי בו. השתיים מצעידות בגאון את מועדון כדורסל הנשים, שכבר מונה 250 שחקניות מכיתה א' ועד גיל 60.

במקביל, רותי פועלת למען קשישים וילדים ממשפחות מעוטות אמצעים. בין היתר היא טיפחה מרכז לקשישים ומרכז פעילות לילדים בשכונת אושיות, וגם ברמה האישית רותי ובעלה יחזקאל נתנו כמיטב יכולתם ופתחו את ביתם ואת לבם. במשך 12 שנים הם שימשו כמשפחת אומנה ל-13 ילדים, במקביל לגידול ארבעת ילדיהם הביולוגיים בביתם הצנוע בשכונת אושיות. הקשרים עם ילדי האומנה, שכבר בגרו וגדלו, עדיין נמשכים וממלאים את רותי ויחזקאל בסיפוק ובשמחה.

השבוע כתבת "ערים" נפגשה עם רותי בכדי לשמוע כמה חוויות אישיות מבית משפחת מדהלה, וקיבלה כמה פרקים מרתקים מתולדות המדינה והעיר רחובות.

רותי זלוף בימיה כדוגמנית

רותי זלוף בימיה כדוגמנית

רותי זלוף בימיה כדוגמנית

כילדה רותי בילתה הרבה בבית סבתה וסבה, סעידה וחיים מדהלה ז"ל. הורי אמה, שהיו ממובילי הקהילה בראשית המאה הקודמת, הקימו את ביתם ברחוב מנשה קפרא בשכונת שעריים. עד מהרה המקום היה למרכז תוסס של חיים חברתיים ופוליטיים, אליו הגיעו גם מנהיגי התקופה וגם אנשי השכונה והאזור. חיים, סבה של רותי, היה מאמין אדוק והקים בחצרו בית כנסת שאליו באו כל בני השכונה. במקביל הוא פעל למען קליטת העולים והקים בשנת 1930 את חברת האוטובוסים 'המזרח', שהתאחדה לאחר מכן עם חברת 'דרום יהודה'.

בנוסף, סעידה וחיים היו ידועים כמי שמפייסים בין בני זוג, כמסייעים לנזקקים וכפעילים בארגון האצ"ל. השניים השיגו כספים ונשק עבור הארגון, וקיימו אימונים לשימוש בנשק בביתם. לא פעם הם סיכנו את נפשם על מנת להציל בחורים שנרדפו על ידי הבריטים, ומספרים שבביתם היה הסליק הגדול ביותר באזור.

חיים מדהלה, סבה של רותי מצד אמה

רותי, כמי שגדלה על ברכי סבתא וסבא מה את זוכרת מהבית?

"זה היה בית תוסס מאוד. כולם היו באים אלינו ומתארחים במרפסת הגדולה והנפלאה של סבתא, שאני לא אשכח בחיים. סבתא הייתה מבשלת לכולם. הגיעו ראשי ערים, פוליטיקאים, מהאנגלים ומשלנו. בגין היה בן בית אצלנו. לא אחת שמעתי שיחות שלא הבנתי עד הסוף, כי הן היו קשורות לפעולות של המחתרת, כמו מה עושים אם הבריטים תופסים בחור של האצ"ל. בסליק בחצר החביאו חומר נפץ, אקדחים, רימונים. בסליק הזה גם הכינו את הכד שפוצץ את מלון המלך דויד. אגב, למרות שכל משפחת מדהלה ורצבי הייתה שייכת כל השנים לליכוד, ולמרות הדעות ששמעתי, אני היחידה שנטיתי למפלגת העבודה".

רותי מתפתלת מצחוק כשהיא נזכרת באירוע שקרה כשסבתא סעידה הצליחה להעביר נשק מתחת לאפם של האנגלים: "הסליק היה בחצר, מתחת לעץ התאנה שבו היינו משחקים בטרזן. שם גם היה חבל הכביסה. פעם סבתא סעידה העבירה נשק לסליק ובדיוק הגיעו האנגלים. היא החביאה את הנשק בפיילה של הכביסה וכיסתה אותו בכביסה הרטובה. היא אמרה לאנגלים 'אני אישה מבוגרת, בבקשה תעזרו לי לסחוב את זה'. הם היו מאוד מנומסים, כמו שמקובל אצל הבריטים, והרימו את הפיילה עם הנשק והכביסה".

סבתא סעידה מדהלה

איך היו היחסים בין סבתא סעידה לסבא חיים?

"סעידה וחיים מדהלה בחייהם ובמותם לא נפרדו. סבתא מתה באמצע השבעה על סבא. היא לא החזיקה מעמד בלעדיו. הם אהבו אחד את השנייה חבל על הזמן".

כילדה רותי הייתה צמודה לדודה (אחי אמה) יהודה מדהלה, עוד דמות מיתולוגית בעיר, שבין היתר אחראי על הקמת מועדון הכדורגל של מכבי שעריים ושעל שמו קרוי האצטדיון של המועדון עד היום. רותי שאבה הרבה מאהבת הספורט והמחול שלה מיהודה, וקיבלה ממנו השראה גם בכל מה שקשור בתרומתו למען הקהילה.

"הוא היה אישיות שלא מהעולם הזה, הוא עזר לאנשים ללא סייג. לא היה אכפת לו מי את ומאיפה את, אם אמרת לו שאת צריכה עזרה הוא היה הופך את כל העולם כדי שיהיה לך טוב ותצליחי. הוא היה טוטלי בעזרה שהוא נתן לאנשים. לא היה לו לא יום ולא לילה, אנשים היו מתקשרים ובאים אליו כל הזמן. אני הלכתי אחריו בעיניים עצומות. כל הילדות התלוויתי אליו למגרש הכדורגל והייתי בכל המשחקים. יהודה גם היה נהג אגד, ונסעתי איתו באופן קבוע לירושלים. ישבתי ליד החלון מאחורי מושב הנהג ואיזה כיף היה לי איתו, עם הסיפורים שלו והצחוקים שעשינו".

הוא למעשה השפיע על חייך מבחינת הבחירה בעיסוק בספורט.

"הוא שלח אותי לכיוון שאני מאוהבת בו ושרופה עליו עד היום – לספורט ולמחול. כשיהודה ראה שאני מוכשרת באתלטיקה ושאני נערת גומי, הוא הציע לאמא שאלך לרקוד. הוריי היו מאוד דתיים אבל לא חסמו אותי. נבחנתי ללהקת ענבל והתקבלתי. מאז נסעתי שלוש פעמים בשבוע באוטובוס ללהקת ענבל, שם למדתי נגינה, מוזיקה, שירה, בלט קלאסי ומודרני".

דרך הדוד יהודה, רותי הכירה גם את אורי כהן, אחיו של גיגי כהן ז"ל ואושיית ספורט רחובותית בפני עצמו. אורי, שהדריך דורות של אתלטים בעיר, אימן את רותי שהשתתפה בתחרויות וזכתה בגביעים בריצה, קפיצה לגובה, קפיצה משולשת והתעמלות קרקע.

רותי מספרת על אורי ועל בית מכבי של פעם: "אורי נתן הכול בשביל הספורט ובכדי שתדעי, תתקדמי ותצליחי. מאז שהייתי קטנה ביליתי שעות וימים בבית מכבי. ביקרתי שם עם יהודה, דוד שלי, או שהתעמלתי אצל אורי. בגלל זה אני שרופה על מכבי עד היום. בית מכבי, מגרש הכדורגל והבריכה הציבורית עם הקיוסק, נמצאו אז מול השוק – איפה שהיום גן המייסדים. אז בשכונה היינו מגובשים, שיחקנו והתאמנו מתוך אהבה לספורט ולחברים, מתוך הביחד. לא בשביל הכסף ולא בשביל האגו. אלו היו הימים הכי מאושרים".

אינה בוטנקו ושחקניות 'מכבי טופז רחובות' חוגגות יום הולדת לרותי

רותי הייתה קשורה מאוד גם לדודה, מוסא, שהתעוור כשהיה בן 15 לאחר שהתערב עם חברים שיצליח לבצע עבודת הלחמה בלי משקפי הגנה. רותי מספרת על הקשר המיוחד עם מוסא: "כילדה בכל יום שישי הלכתי לכביש הראשי לפגוש את דודי מוסא, שחזר מהעבודה בתור טלפן באגד. אחר כך הקראתי לו כל עיתון ועיתון שהיה. אהבתי אותו כל כך".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"

עקבו אחרי דף הפייסבוק של ערים

אביה של רותי, זכריה רצבי, עלה כילד קטן עם אביו ואחיו ברגל מתימן לישראל. הם עברו בשיירה הרים ומדבריות והיו נתונים למתקפות של שודדים. צוענים אף ניסו לחטוף את אחיו של זכריה, יהודה רצבי. לימים הפך יהודה, שניצל מידי שודדי הדרך הצועניים, לפרופסור רצבי – חוקר בעל שם עולמי בבלשנות, בשפה ובשירה התימנית.

זכריה רצבי, אביה של רותי כשהיה ילד, ביחד עם הסב כשהגיעו לארץ מתימן

זכריה רצבי, אביה של רותי, כשעלה מתימן

רותי מספרת את סיפור ההיכרות הרומנטי של אמה, יהודית, שהייתה נערה בת 15 כשהיא ואביה זכריה התאהבו: "אבא שלי הגיע לרחובות כנהג אגד. סבתא שלי נתנה לו מקום לגור בביתם וכך הוא הכיר את אמי שהייתה בת 15. כמובן שהיה להם אסור לדבר, אז הם פיתחו שיטה איך להיפגש בכל זאת. אמא הייתה תולה מחוץ לחדר שלה סדין צבעוני וזה היה הסימן לאבא שהוא יכול לבוא לבקר אותה. כשאבא ביקש מסבא שלי את ידה של אמי, סבא אמר 'איך תתחתנו, היא צעירה ולך עוד אין בית'. אבא שלי ענה 'אני אבנה בית'. סבא נתן לו שטח מול הבית שלהם ואבא בנה במו ידיו בית בן שתי קומות. זו הייתה אהבה אמיתית".

רותי מגלה כי לאבא שלה, שהיה יפה תואר כפי שמעידות התמונות, הייתה מחזרת מפורסמת מאוד: "מי שחיזרה אחרי אבא הייתה שושנה דמארי, אבל הוא העדיף את אמא שלי".

יהודית וזכריה רצבי, הוריה של רותי

גם בגיל 70 ממשיכה רותי לפעול בשיא כוחה ומרצה למען הקהילה. בבחירות האחרונות היא הצטרפה לרשימתו של עו"ד יניב מרקוביץ', במטרה לקדם בהתנדבות את העניינים החשובים לה.

רותי, מה החזון שלך והתוכניות להמשך?

"יש לי שלוש מטרות: אחת מהן היא לקדם ספורט נשים בעיר, כי לא נותנים את המקום הנכון לנשים ולהישגים שלהן. לא נותנים לבנות את מה שמגיע להן ואני לא מבינה למה. למה לגברים ולבנים נותנים יותר מאשר לנשים? ולא רק בכדורסל, גם בג'ודו ובשאר הענפים. עוד מטרה שמאוד חשובה לי היא לעזור לקשישים. בדידות יכולה להרוג אנשים. המטרה השלישית היא לשפר את מצב בעלי החיים בעיר. החלום שלי הוא ליצור משטרת חיות שתדאג לשלומם של כלבים, חתולים וכל בעל חיים אחר, וגם תשמור על הסדר הטוב".

רותי זלוף

רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון