כשזמרים, שחקנים ואנשי תעשיית הבידור מהארץ חולמים על קריירה בחו"ל, ברוב הפעמים זה גם נשאר שם – בגדר חלום רחוק. את השם סהר לחמי, בן 40 מראשון לציון, אנשים אולי פחות מכירים בישראל, אלא שבחודשים האחרונים הוא לגמרי חי את החלום האמריקאי, כאשר המופע שלו SAHAR LACHMI COMEDY SHOW הפך לאחד המופעים החמים מעבר לים, עם מאות הופעות – כולל הופעות באנגלית לקהל המקומי שרק רוצה עוד.
סהר לחמי (צילום: גיא עוז)
לחמי: "הייתי אמור לחזור לארץ באפריל, אבל זה נדחה לאוקטובר כי המופע יציג גם באירופה בחודשי הקיץ. חוץ מזה אני גם מביים כאן בפלורידה הצגה שנקראת "סקופ", אותה ביימתי בארץ והיא מציגה ב"הבימה". עבור הקהילה הישראלית בארצות הברית הקמתי את "התיאטרון הישראלי בפלורידה" -אנסמבל של עשרה שחקנים שמפיק מחזות מקוריים בעברית".
ההצלחה המסחררת של לחמי לא נעלמה גם מאנשי רשת HBO, שהייתה במגעים עם לחמי על מנת לצלם דוקו על המופע שלו. בקיצור, החלום במקרה של לחמי הפך למציאות.
כאמור, בארץ לחמי עבד כבמאי וברזומה שלו ניתן למצוא הצגות כגון "סקופ", שמצליחות ב"הבימה". במשך שנים הוא טיפח קשרים מאחורי הקלעים, ועל הבמה שימש כמנטור לקומיקאים רבים ועזר בהפקות מופעי סטנד-אפ. בשנה החולפת גמלה בלבו ההחלטה לעבור לקדמת הבמה ולהפיק מופע סטנד אפ ייחודי בכיכובו. בתום חזרות ארוכות שנמשכו למעלה משנה, נולד "מופע הקומדיה של סהר לחמי" ובדצמבר האחרון הוא ארז מזוודה ונסע להשיק את המופע בארצות הברית.
לחמי: "מפיקים מקומיים בארצות הברית סגרו לי 50 הופעות מלאס וגאס ועד ניו יורק, אלא שמה שקרה אחר כך נשמע כמו חלומו הרטוב של כל אמן. הקהל האמריקאי קיבל את המופע הלא שגרתי בהתלהבות גדולה וכשבאמריקה אוהבים אז באמריקה אוהבים. 50 ההופעות שנסגרו עוד בארץ שילשו את עצמן ומהר מאוד הבנתי שלא ארזתי מספיק בגדים".
בוא נחזור קצת אחורה. מתי הבנת שאתה "סובל" מחיידק הבמה?
"החיידק הזה אצלי מגיל שמונה בערך, והוא לא עזב אותי מאז אפילו לרגע אחד. מי שהכניס לי את התשוקה לעולם הבמה זה מייקל ג'קסון. בעיני עד היום הוא האמן הכי גדול שהילך על פני כדור הארץ, קדימה ואחורה. בבית הספר תמיד הייתי השחקן של החבורה, וגם בצבא פתחתי עסק של צוותי בידור לאירועים ברחבי הארץ. מיד כשסיימתי את הצבא התחלתי את לימודי המשחק ומשם רק התפתחתי".
איך נולד המופע שלך?
"המופע הוא למעשה One man show. אני נמצא על הבמה במשך קצת יותר משעה, כשהכותרת של המופע היא 'קומדיה' על כל סוגיה. אני מבצע בפני הקהל סטנד-אפ, הומור שחור, סלפסטיק ומלמד כמה טכניקות אלתור. בחלק מהמופעים אני גם מזמין את הקהל אלי לבמה כדי לנסות בפעם הראשונה בחייהם סטנד-אפ. זה מופע בידור שכמוהו לא נראה עדיין. עבדתי עליו בצורה מאוד קפדנית במשך שנה וחצי בארץ, בתוך סטודיו בראשון לציון".
אבל איך בכלל הגעת לארצות הברית? יש אנשים שרק חולמים על זה כל החיים.
"בקיץ שעבר נסעתי לארצות הברית כדי להיפגש עם מפיקי סטנד-אפ ברחבי היבשת ולתכנן את מסע ההופעות בשנה שאחריה. כשחזרתי לארץ התחילו תיאומים מול המפיקים בארצות הברית במשך כשנה שלמה למעשה. זה לא היה פשוט בכלל ובגלל הפרשי השעות לא ישנתי בלילות לאורך כל השנה הזאת. מדובר בפרוצדורה לא פשוטה כי למרות שמדובר במופע יחיד, מסתובבים איתי כל הזמן שלושה אנשים שמתפעלים אותו וצריך לארגן את הטיסות ובתי המלון. בדצמבר האחרון נסעתי כשאני יודע שהמופע הראשון יהיה בפלורידה בינואר".
סהר לחמי
מה היו התחושות לפני הנסיעה? בטח הרבה דברים עוברים בראש לפני צעד כזה.
"יום הנסיעה לארצות הברית היה קשה במיוחד. הסתכלתי כל הזמן על השעון בידיעה שאני צריך לעזוב את הבית בשעה 19:30. השעון התקדם לי מהר מדי. 15:30, 17:30, רציתי לעצור אותו ולהיות עוד קצת עם הבנות שלי. הבית שלי התמלא באנשים ואני יודע היום שבאותם רגעים התחלתי לפתח את התקף החרדה שתקף אותי אחר כך בשדה התעופה. כשהגעתי לשדה היה חושך. לא היו שם הרבה אנשים והידיעה שאני הולך לתקופה לא קצרה מהמשפחה שלי, והחרדות מהמופע ומאיך שיקבלו אותו, הביאו אותי למצב שפשוט נחנקתי, לא הצלחתי לנשום. חשבתי לבטל את הכל ולחזור הביתה. אף פעם זה לא קרה לי. עישנתי קופסת סיגריות ולקחתי עוד כמה כדורים כך שהצלחתי להירגע ולעלות למטוס".
אני מקווה שהנחיתה הייתה יותר קלה.
"כשנחתי בפלורידה המפיקה לקחה אותי למלון שבו הייתי אמור להתאכסן. מישהו עשה טעות בהזמנה והכניסו אותי למלון שכולו שחורים. לראשונה בחיי התימניים הרגשתי אשכנזי. רצה הגורל ובחדר לידי התאכסן סטנד-אפיסט שחור והתחברנו. בתכנון שלנו לעשות ערב ביחד".
למה בעצם עזבת את הארץ, לא הצלחת פה מספיק או שהצלחה בחו"ל עניינה אותך יותר?
"זה סיפור מאוד מעניין. קודם כל, חשוב להבין שכשיצאתי מהארץ לא חשבתי שאני עוזב. מבחינתי נסעתי לסיבוב הופעות שימשך כחצי שנה ואז אני חוזר. שום דבר לא הכין אותי לכל מה שקרה אחר כך: מיד כשנחתי נפגשתי עם כמה מפיקים יהודים והעלינו יחד את הרעיון של להקים תיאטרון ישראלי בפלורידה. שלושה ימים אחרי הפגישה הזאת קיבלתי אישור שהתקציב אותו דרשתי להקמת התאטרון נמצא ושאפשר להתחיל לעבוד. תהליך כזה של הקמת תיאטרון מאפס לוקח כשנה ולכן בו ברגע תאריך החזרה שלי לארץ נדחה".
סהר לחמי
פועלו של לחמי הגיע גם לאוזניהם של אמנים בארץ. כאשר לחמי כתב בדף הפייסבוק שלו על הקמת התאטרון הוא קיבל המון סרטוני תמיכה משחקנים ומזמרים שהביעו את התרגשותם ואת תמיכתם בו. בין האמנים הרבים ששלחו סרטוני ברכה היו: דיויד ברוזה, יהודה ברקן, אריק סיני, שלומי קוריאט, ששי קשת, תום אבני, גיל קופטש, אורלי זילברשץ-בנאי, טל מוסרי, איתי שגב, אסתי זקהיים, שרית וינו אלעד, לימור גולדשטיין, דב רייזר, משה פרסטר, שרון איילון, נתן רביץ, הילה סרג'ון, כוכבי הילדים שי ורועי, רוי בוי, הדוד חיים ועוד רבים וטובים.
"זה ריגש אותי והפתיע אותי מאוד לקבל את התמיכה הזאת מהאמנים בארץ", מודה לחמי. "זה נתן הרבה דלק לאנשים כאן. באופן אישי הכי התרגשתי לקבל את הברכה מדויד ברוזה, כי הוא לא הסתפק בלשלוח ברכה – הוא הלחין אותה!".
ביום חמישי בשבוע שעבר התאטרון נחנך כשמאות אנשים גדשו את האולם. הצלחת לישון בלילה שלפני?
"אני לא זוכר לילה אחד שבו ישנתי בחמשת החודשים האחרונים. אולי שעתיים".
ואיך הייתה הפתיחה החגיגית?
"חלומית. אני בן אדם קר רוח בדרך כלל, אבל היו לי כאבי בטן מהתרגשות משעות הבוקר. כמו שאמרתי, כמובן שלא ישנתי וכשהתחיל היום פשוט רצתי ממקום למקום בניסיון לסגור דברים אחרונים. צריך לזכור שמעבר לפתיחה החגיגית יש גם הצגה שעולה בפעם הראשונה והכל ביחד יצר מתח קשה מנשוא. הערב היה בנוי כך שכשעה לפני ההצגה היה אירוע קבלת פנים מפואר, אליו הוזמנו כל האנשים החשובים בפלורידה, לאחר מכן הקהל נכנס לאולם וכשנכבה האור הקהל צפה בסרטון שהוקרן על המסך, ובו מברכים אמני ישראל על פתיחתו של 'התאטרון הישראלי בפלורידה'. זכור לי במיוחד שכשהברכה של שלומי קוריאט הוקרנה היו מחיאות כפיים סוערות. חוץ ממנו קבלנו ברכות כמעט מכל אמני ישראל, ביניהם החברים שהזכרתי קודם: דויד ברוזה, אריק סיני, יהודה ברקן, תום אבני, אביבה אבידן, גיל קופטש, ששי קשת ובאמת כמעט כולם. לאחר מכן היה שלב הנאומים ולאחריו הקהל חזה בהצגה הראשונה אי פעם של 'התאטרון הישראלי בפלורידה' – 'סקופ'".
ואיפה אתה נמצא בכל הערב הזה?
"אני נמצא שם, בשלב הנאומים, ובדיוק כשעל הבמה מדבר הקונסול הכללי של פלורידה אני צובט את עצמי. אני שואל את עצמי בראש: יכול להיות שכל זה קורה חמישה חודשים אחרי שהגעת לארצות הברית עם מחזה? בכל מקרה – הקהל קיבל את ההצגה ואת השחקנים בהתלהבות גדולה ולא הפסיק להריע בסיומה. הייתה ממש אווירה של היסטוריה באולם. שמרנו, למשל, את הכרטיס הראשון שהוזמן אי פעם למזכרת, מי יודע – אולי פעם הכרטיס יהפוך לפריט רב ערך".
אילו עוד אנשים חשובים נכחו בערב החגיגי?
"בעיקר פוליטיקאים ואנשי עסקים. נתחיל בכל ארגוני הפרלמנט של מיאמי: ליאור חייט – הקונסול הכללי של פלורידה, אלי לוי – הקונסול, מייק דזר – ידידו הקרוב של דונלד טראמפ, ציפי הולנד ואחרים. מישהו לחש לי באוזן שבערך שלושה מיליארד דולר יושבים עכשיו באולם".
היענות גבוהה להצגת הבכורה של התיאטרון היהודי (צילום: אלי אוחיון)
במקביל לכל ההצלחה עם התיאטרון היהודי, הגיעה בדרך ההבנה שהמופע שלך מתפתח גם לכיוון הקהל האמריקאי.
"נכון. במהלך מסע ההופעות של המופע שלי קיבלתי פנייה ממפיקה בטנסי להופיע באנגלית לפני קהל אמריקאי. הסכמתי. בדיעבד זה היה רגע ששינה את הכל. טסתי לטנסי כשאני משקשק ובכלל לא בטוח שאני לא עומד להפוך לבדיחה הכי גדולה בדרום ארצות הברית. לשמחתי המופע היה מצוין ויום אחרי נסגרו לי עוד 100 הופעות באנגלית לקהל האמריקאי. ברגע שזה קרה כבר היה ברור לי שאת הארץ לא אראה הרבה זמן. נסעתי מהארץ עם 50 הופעות סגורות שהפכו תוך חודש לכמעט 200".
עם יד על הלב, בחלומות הכי ורודים שלך ציפית לכזו הצלחה?
"ממש לא. נסעתי במחשבה שאני יוצא לסיבוב הופעות וחוזר. בטח לא חשבתי על הופעות באנגלית לקהל אמריקאי שנולד עם R בפה, אבל ההופעה ההיא בטנסי שינתה את כל הסיפור. הקהל פשוט הגיב בטירוף שם ואני חשבתי שאני חולם או שהם צוחקים עלי. כשנגמר המופע ניגש אליי בעל האולם ושאל אותי איפה נולדתי בארצות הברית. באותו הרגע הבנתי שהמופע היה טוב, שהם באמת נהנו. מבחינתי זה היה עצום כי עכשיו אני יודע שאני פותח לעצמי שוק קהל אדיר בגודלו".
איך באמת הסתדרת עם שפה שונה וקהל שונה?
"זה מדהים. מאז אותה הופעה בטנסי הופעתי עם המופע באנגלית 15 פעמים ובכל פעם אני נהנה יותר. בצורה מאוד מוזרה אני מרגיש יותר בטוח באנגלית. הבדיחות נשמעות הרבה יותר סקסיות. יחד עם זאת יש גם קטעים מצחיקים. באחת ההופעות העליתי כמה גברים לבמה ועשיתי איתם סוג של תחרות סטנד-אפ. בסיומה של התחרות רציתי להגיד שאני רוצה לראות את כל המנצחים, ובתרגום חופשי אמרתי: 'I want to see all the winners'. היה צחוק גדול ומייד הבנתי שעשיתי טעות ובעצם בקשתי מהם להראות את האיברים המוצנעים שלהם".
בתום אחת ההופעות של לחמי במיאמי, ניגשה אליו בחורה אשר הציגה את עצמה כמי שעובדת ברשת HBO. היא ספרה ללחמי ששמעה עליו ובקשה לדעת האם הוא יהיה מוכן שצוות מטעם הרשת יתלווה אליו על מנת לתעד את מאחורי הקלעים של המופע.
לחמי: "HBO שואלים אותי אם אכפת לי שיצלמו אותי. כמה פעמים שאני לא אחזור על זה, זה לא יעזור לי להאמין לזה".
חוץ מהקטע עם HBO, מה הדבר הכי מטורף שקרה לך עד עכשיו במסע הזה?
"וואו, קרו לא מעט דברים, אבל אם אני צריך לבחור אחד אז זה זה: באחד המופעים בהוליווד שמעתי תוך כדי מונולוג הפתיחה שלי לחשושים מצד הקהל. כשבררתי מה קרה הסתבר לי שבקהל נמצאת אליעזרה קסוטו בן יהודה – נכדתו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה . היא תיקנה את העברית שלי ובמהלך המופע כולו, שהיה אגב בעברית, הרגשתי כמו תלמיד שהמורה, המנהלת והיועצת מסתכלות עליו בו זמנית. לאחר המופע אליעזרה הזמינה אותי לארוחת ערב בביתה וזכיתי לשבת עם אישה מדהימה ולשמוע סיפורים שהם בפירוש היסטוריה. אהה, והיה גם את הבחור הזה בממפיס שהחליט שאמצע המופע שלי זה הזמן הכי טוב לחשוף את ה'קטן' שלו לעולם. הוא סיים את המופע עם אזיקים בדרך לניידת".
סהר לחמי עם אליעזרה קסוטו בן יהודה
במסע מטורף שכזה בטח יש גם כמה מקרים פחות כיפיים. הרי בשום מקום לא הכל ורוד.
"בטח, יש לא מעט רגעים קשים. הגעגועים לבנות שלי אוכלים אותי. חשבתי שאצליח להביא אותן לכאן לביקור אבל בגלל לוח הזמנים של המופע זה לא יקרה. בנוסף, חגגתי די לבד את יום הולדתי ה-40 וזה לא היה סימפטי. בסופי שבוע ממש קשה לי כי אני רגיל להיות עם המשפחה וכאן אין לי בעצם אף אחד, אבל בסיכומו של עניין זה שווה את זה. היה לי גם רגע מקצועי מפחיד אחד כשהגעתי בטיסה לשרלוט בדרך לטיסה לנוקסוויל. על פי התכנון מייד עם הנחיתה היה אמור להיות תחילת המופע. נחתנו בשרלוט, אני ומנהל ההצגה שלי, ושם גילינו שעשו טעות והזמינו לנו כרטיסי טיסה לנשוויל במקום לנוקסוויל. לא עזרו כל תחנוניי והפסדתי את הטיסה הראשונה. למזלי העלנו אותנו על הטיסה שאחריה, אבל הקהל באולם חיכה לי 45 דקות".
הזכרת את הריחוק מהבנות. עד כמה קשה לנהל קשר בשלט רחוק?
"אני מעדיף שלא להיכנס למצב המשפחתי שלי. יש לי שלוש בנות בארץ, ואני מאוד מתגעגע אליהן. כמובן שאנחנו מדברים כל יום בסקייפ, אבל זה ממש לא זה. מאוד חסרה המשפחה כאן אבל זה המחיר של סיבוב הופעות. יש רגעי בדידות גדולים, שמגיעים בדרך כלל אחרי הופעות ובסופי שבוע. נראה לי שהבנות שלי די התרגלו לזה כבר ואני מפחד שהן ישכחו אותי".
אתה תמיד יכול לחזור לארץ ולהופיע כאן, אלא אם כן ישראל כבר קטנה עליך אחרי כל מה שאתה חווה מעבר לים.
"ישראל זה הבית שלי וזה ברור לי כמו שמש ביום בהיר. אפילו עניין ההצלחה תלוי, בעיני, תמיד בישראל. להשקפתי – גם אם הצלחתי באמריקה אבל לא עשיתי את זה בארץ, כאילו לא הצלחתי. אני מאוד נהנה כאן אבל לישראל, ובעיקר לאנשים שגרים בה, יש משהו מיוחד, כמו קסם שאי אפשר להסביר אותו. הקהל בישראל מאתגר אותי הרבה יותר. אז עם כל הכיף שבעניין תמיד הציפייה היא לחזור כבר".
אתה שומר על קשר עם אנשים מהתעשייה בארץ?
"אני חייב לשמור על קשר הדוק עם האנשים בארץ, מהסיבה הפשוטה שהמשרד שלי עובד כרגיל ואני חייב להמשיך ולנהל אותו. אני מדבר כמעט עם כל הסטנד-אפיסטים בארץ טלפונית וגם עם השחקנים שמשחקים בהצגות של המשרד על בסיס יום יומי ,למרות שאצלי מדובר בשעות הלילה".
מה ההבדלים העיקריים בין התעשייה בישראל לזו שבארצות הברית?
"כמובן שיש הבדל מהותי בין ישראל לכאן, כאמן שמגיע להופיע. בארצות הברית הכול גדול – וגם אתה. הם מבינים שהמפתח למופע טוב הוא שהאמן יהיה מרוצה ומרוכז, ולכן דואגים לכול פרט ופרט – מהטיסות, דרך איסוף משדה התעופה, ועד לרמת האירוח הגבוהה במלון. כשנחתי בטנסי, למשל, הגיעה בחורה לאסוף אותי משדה התעופה למלון – מרחק של 20 מטר. הכול מאוד מוקפד, יש לוח זמנים ואני יודע מה קורה בכל שנייה. זה כיף גדול, אבל זה משהו שגם מביא איתו הרבה לחץ כי עכשיו לך תאכזב על הבמה אחרי שהתייחסו אליך כמו לראש ממשלה".
אז מה השאיפה האולטימטיבית שנשארה לך?
"זאת שאלה מעניינת. גרמת לי לחשוב על זה רגע ואני חושב שהשאיפה האולטימטיבית שלי משתנה כל הזמן. מאז שהתחלתי להופיע באנגלית אני חושב שהשאיפה היא לכבוש את הקהל האמריקאי ולהגיע לתכנית טלוויזיה באחת מהרשתות כאן. זה כרגע רק חלום, אבל עם מה שקרה לי בחודשים האחרונים אין לדעת".
אז יש סיכוי שעוד נזכה לראות את המופע שלך בהיכל התרבות בראשון לציון, ברחובות ובשאר הארץ?
"ברור לי שאגיע עם המופע לארץ, רק שאני עדיין לא יודע מתי. בעיקרון הסיבוב האמריקאי מסתיים ביולי, כשבספטמבר אמור להתחיל סיבוב ההופעות באירופה, אז כנראה שזה יקרה לאחר מכן. בינתיים אני עסוק גם תיאטרון בפלורידה, אבל תגידי לכולם שאני מתגעגע".
תגובות