"אני יוספה ברק ואני שחצנית"

לא כולם זוכים לתהילה, אך כולם מייחלים לה. היא מופיעה בחלומותינו, מקיפה אותנו והפכה לבון טון של המאה ה-21. אממה? אזי מגיעים האיסורים המתישים של החבר'ס מהתורה: "יהללך זר ולא פיך", "אין הנחתום מעיד על עיסתו" ושאר ירקות. בא לי להשתחצן, הצלחתי, אני עומדת בפתחה של תהילה, מי אתם בדיוק שתגידו לי כיצד לנהוג?

אני יוספה ברק ואני שחצנית. נולדתי שחצנית. טופחתי ככזו, חטפתי בצבא על היותי מלכת השחץ, חזרתי לעצמי מהר מאד באזרחות. תכונה מולדת, מה לעשות. מופיעה לי בכרומוזומים כנראה. כמובן שבעקבות היותי כזאת, אני זוכה לקיתונות של רותחין ותמיד, אבל תמיד, נמצאת בלב הסערה. כל פיפס שלי נבחן תחת המיקרוסקופ וגורם לוורידים רבים להתנפח (מדברת על חלקים עליונים ולא תחתונים כמובן), כל אמירה מעוררת תגובות עוינות, בקיצור שנויה במחלוקת. זה שמי האמצעי.

זה לא גרם לי להתמתן, הביקורת, ה"איך את עפה על עצמך", הספקנות, הציניות. אני שחצנית. נקודה. מכירה בערכי. מדוע לא בעצם? האם צניעות זו תכונה יאה? האם לנסות לשאת חן בעיניי החברה, היא תכונה אצילה? להתחנף? להתנחמד? "אה, באמת תודה, אבל זה באמת לא מגיע לי". "אה, באמת תודה, אבל כל אחד יכול היה לעשות זאת במקומי". למה לדכא אנשים שהצליחו? שעשו? הם שיחקו אותה וזכותם לנופף בנוצותיהם.

אז מה אני עשיתי? בואו נבדוק. כשנולדתי היה המפץ הגדול (סתאאאם). מיום היוולדי אמרו לי שאני יפה. קדחו לי. טחנו אותי. הפכו את זה לדת מבחינתי. התגבשתי והבנתי שאני יפה. מיום היוולדי הבחינו בכך שאני חכמה. המורות שלי סגדו לי (חלקן הגדול, חוץ מאלה כמובן שלא ממש הבינו עניין), מחאו לי כפיים בכיתת הכימיה כשפיצחתי נוסחה בעצמי (איש בכיתה מלבדי לא הצליח לפצחה). המורה לביולוגיה קראה לי גאון. אז הבנתי שאני חכמה. התקבלתי ללהקת המחול של בית הספר. הכוריאוגרף ציין כי אני הרקדנית הכי טובה בלהקה. אז הבנתי שאני יודעת לרקוד, וכהנה וכהנה.

כמובן שמצופה ממני שאומר תודה בהכנעה כל אימת שמישהו מחמיא לי, ארכין ראשי, אתקפל ואקבל עווית של קוואזימודו. העיקר לשאת חן בעיניי המפרגן. לא כך הוא המקרה שלי – שוויצרית מהלכת על שתיים. ההליכה שלי זקופה, החזה מאיים לדקור את המהלכים מולי, האגן מעכז לו בהגזמה פראית, כך אני מתנהלת. נהנית להיות דיווה. יש לי את זה.

שמתי לב שנשים יפות סובלות מסינדרום חוסר בטחון עצמי. ברור. הרי אמא וסבתא שלהן כינו אותן "מכוערת", "מגעילה" וכיוצא באלה, כדי להגן עליהן מפני עין הרע. למה  להגן מפני עין הרע? יש לך את אמא וסבתא שלך שמדכאות אותך עד עפר! ילדה אמורה להבין שכך מגנים עליה? מנהג מחליא. בכל פעם שאני שומעת את הברבריות הזאת, רחמיי נכמרים על הילדה או הילד שהוריהם משפילים אותם בעצמם, בשם האהבה.

כשבתי הקטנה שואלת אותי: "אמא, אני הכי יפה בעולם?" אני עונה לה "את יפהפייה, יש הרבה בנות יפות בעולם". מעולם לא כיניתי אותה נסיכה, מלכה ושאר תארי אצולה ריקים מתוכן. הבת שלי מכירה בערכה, היא אינה שחצנית כמוני, היא אחרת. היא יודעת מה יש לה ומה אין לה.

הבה נתאר עולם אוטופי בו אנשים לוקחים קרדיט על הישגיהם. שהרי בקרדיט עסקינן. מה רע בזה בעצם? קוראים לזה הכרה בערך עצמך. סביבי מסתובבים אנשים רבים עם דימוי עצמי נמוך. הם רוסקו בילדותם. זהו. קשה מאד לתקן את הריסוק, אם בכלל. לעומת זאת, אם נגדל את ילדינו לקחת קרדיט מלא על מי שהם, מקסימום הם יתמתנו בעתיד. לעניות דעתי, תהא כאן חברה בריאה יותר בנפשה. קרדיט זה החיים. אני נושמת קרדיט. אם מישהו ייקח קרדיט על עבודתי, אנשך אותו ואחבוט בו. כולנו כאלה. אני קוראת לכם לצאת למלחמה על מי שאתם ועל מי שהשגתם. לא תעשו זאת? "לא יהללכם זר", היו בטוחים. הוא יהלל אך ורק את עצמו.