לאחרונה השתתפתי בכמה קבוצות חשיבה ופעולה בעירי, רחובות. בכולן הובילו את היוזמה נשים שהחליטו יחד לזוז קדימה. בקבוצה אחת ארגנו יריד יד 2 עירוני, בשנייה ארגנו אירוע קהילתי למשפחות בשבת, בשלישית יזמנו פעילות ירוקה בעיר. בכולן, נשים מעולות העדיפו ברגע האמת לא לדבר בציבור. כל אחת בתורה אמרה בשקט: "אני טובה מאחורי הקלעים", "לא מרגישה בנוח לדבר", "אין לי זכות להתבטא", "עדיף שאת תדברי", "אני לא טובה בדברים האלה", או "מאז ומעולם יש לי פחד קהל". בכל זאת, תמיד כשהן דיברו בחדרים הן דיברו נהדר, בחוכמה ובנחישות.
אני מבינה אותן. הן חוששות מהפער בין החדר והבמה. כשהן מדברות מול קהל או מול המצלמה הן נשמעות לפעמים רק כמעט טוב, כמו טיוטה. הן לא רגילות לעשות את זה. גם כשהן מבטאות רעיונות בביתן שלהן הן עשויות לשמוע משפטים כמו: את בטוחה שזה מתאים? מי צריך את זה? מי ירצה את זה? אין לזה סיכוי, זה לא כלכלי.
אני אומנם אוהבת לדבר, מוכנה לעלות על הבמה ויודעת לדבר מול קהל, ובכל זאת, גם אצלי ברגע הראשון הקול שלי רועד קצת, מפתיע גם אותי.
קרול גילגן, פסיכולוגית חברתית, כותבת על צנזורה עצמית של נשים. צוות המחקר שלה מצא שנערות בין הגילים 9-13, על סף גיל ההתבגרות, מקבלות מסר חברתי לפיו קולן נתפס או נשמע טיפשי. הן מפרשות את התרבות שלתוכה הן גדלות כתרבות שבה מחשבות של נשים מעוררות חשש או אי נוחות. עם התבגרותן, נערות ונשים צעירות מיישרות קו ולומדות שעליהן להשתיק את קולותיהן הכנים על מנת לזכות בקבלה ובאהבה. יכולת ההסתגלות החברתית שלהן עולה להן במחיר פסיכולוגי יקר, ובסופו של דבר עולה לכולנו במחיר פוליטי. הקרבת הקול פוגעת בבריאותן הנפשית וביכולת קיומה של חברה דמוקרטית.
מצאתי לזה חיזוק בפרשת השבוע (ויגש). הפרשה מלאה רגש, בכי ושמחה, במקרה הזה של גברים. האחים מתוודים בפני יוסף, מזהים את עצמם, מספרים על אבא וזוכים להכרה, כבוד וכסף על ידי אחיהם הקטן שעלה לגדולה. העוול זוכה לתיקון. לאורך הפרשה חוזרת יותר מ-30 פעמים מילת המפתח "ויאמר" על גלגוליה השונים. כולם מדברים זה עם זה בהתרגשות רבה מעוצמת גודל השעה. הפרשה קוראת לנו לזכור ששינויים גדולים מתרחשים כאשר אנשים מתגלים, באומץ, בבכי, בלחש, או בקול רם, מדברים ומשמיעים את קולם. עלינו ללמוד גם בשעת קושי לזוז קדימה ולדבר.
איש חשוב אחד בעיר אמר לי השבוע: "לא ידעתי שיש לך קול כזה נעים. אמרו לי שאת, איך לומר את זה בלי לפגוע: מכשפה". צחקתי ואמרתי: "צודק, אולי באמת נעשה קצת כשפים"… והופ, רקחתי שיקוי והחלטתי לכתוב טור דעה שבועי. אני מבטיחה להשמיע קול צלול לכבוד כל המחשבות הטובות שצריך להוציא לאור, לכבוד כל הנשים שמעדיפות לדבר בשקט בחדרים.
יעל גוראון, ילידת העיר רחובות – דור ראשון. אמא לשלושה. שועלת רחוב ותיקה. פעילה חברתית ומומחית בנושאים של חינוך, תרבות ועירוניות חדשה.
הקטע המתואר של המחקר של גילגן לקוח מתוך: "להצטרף להתנגדות", הוצאת קו אדום, עמ' 59-61.
רוצים להישאר מעודכנים?
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
ענבל
יפה, חשוב. תודה !
זאב ארליך
נפלאה 👸🏻
בהצלחה
זאב ארליך
הקול הנכון במקום הנכון. בהצלחה 👸🏻 זה טור נהדר
שרון
נשמע שהולך להיות טור מעניין ביותר. תודה