חייל אחד סיפר לי סיפור מדהים. עצרו אותו לפני כמה שבועות בכניסה לפאב בצפון העיר רחובות ואמרו לו: "סליחה, בן כמה אתה?". גאה הוא ענה: "18 וחודש". אמרו לו: "מצטערים אין כניסה". פער עיניים והוסיף: "אני עומד להתגייס". אמרו לו: "זה לא קשור, מצטערים, אין כניסה לחיילים".
כיווצתי את הגבות שלי ואמרתי לו: "לא יכול להיות, זאת בטח טעות". הצעתי: "בוא נצלם את זה, בוא נקליט את זה". הייתי בטוחה שאם זה ייצא החוצה זה לא יעבור בשקט.
מסתבר שטעיתי והוא דווקא צדק. אף אחד לא הכחיש או הסתיר את זה. לא רק חיילים, גם חבר'ה בשנת שירות או שירות לאומי, במיונים לסיירות, או סתם כאלה שחזרו מטיול לפני צבא. בעוד רגע מותר להם להגן על המדינה, להילחם ולהחזיק נשק, להצביע בבחירות, לשתות אלכוהול, אבל אם אפשר שיעשו את זה בגינה ציבורית, כי לפאב אסור להם להיכנס.
בכל סיפור של אפליה מתחבא לו נחש בתחפושת הגיון בריא. שאלתי שניים שלושה שיודעים מה קורה בעיר: "תגידו יש מצב?". אמרו לי: "כן ברור – הגבלת גילאים. סטודנטים רוצים להיחשף לקהלים בוגרים יותר. תחשבי על זה, יש הבדלים בתרבות השתיה; יש סטודנטיות, כמו שאת היית נניח, שרוצות לצאת לשתות ולהכיר אנשים בגיל שלהן, ולא אוהבות שילדים מתחילים איתן, או סתם משתכרים לידן".
שאלתי אם זה חוקי, אמרו לי חוקי לחלוטין. סלקציה על מוצא, צבע עור או קוד לבוש זה אסור. כאן זה פשוט להגביל גילאים מוגדרים מראש. אין בעיה עם זה.
להגן על המדינה – כן, לשבת בפאב – רק אם תעבור סלקציה (צילום אילוסטרציה: דובר צה"ל)
פתחתי גוגל, קראתי והתאוששתי. החוק, או יותר נכון המחוקק, חשב בדיוק כמוני. יש חוק וקוראים לו חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. החוק נולד בשנת 2000 וכבר מלאו לו 20 שנה. אמנם כל התינוקות שנולדו ביום בו הוא נולד לא יכולים להיכנס לרוב מקומות הבילוי ברחובות, אבל הוא דווקא מאד ידידותי, אפשר להתחיל איתו חופשי, והוא לא משתכר מכוס אחת של בירה.
לפי ויקיפדיה, מאז שהחוק נחקק הוא הצליח לשמש לעזר בפסיקה בנושאים של הפליה וסלקציה מול חברת ביטוח, בנק, תחנת רדיו, גני ילדים, נתב"ג ואפילו בהפרדה בין קהלים בכניסה לספריה עירונית. החוק אוסר במפורש על הפליה "מחמת גיל" וכתוב בו שפאב הוא "מקום ציבורי" ולא מקום פרטי. עבירה עליו היא עניין פלילי ויש פיצוי גבוה לנפגעים, עד 60,000 שקלים. חשבתי שאולי נתבע אותם וכשהצעתי זאת לחייל הוא אמר לי: "גם ככה אני יוצא כל שבועיים שלושה, עייף גמור, אין לי זמן וגם לא בא לי שיסמנו אותי. עזבי".
אני זוכרת שבחוג למדע המדינה לימדו אותנו שבתי המשפט בישראל לא עומדים בעומס. הציבור הישראלי רץ מהר מדי לבית המשפט במקום לפתור מחלוקות באופן חברתי והוגן, בשיח בין אנשים. כביכול קל יותר כשגורם שלישי מצביע על הנזק וחותך את הפיצוי, אבל בטווח הרחוק עדיף בהרבה מבחינה חברתית להעמיק את התרבות הדמוקרטית, להידבר, להתחייב ערכית לחוק וצדק, לחנך לאחריות חברתית. אם טעינו – למצוא את הדרך לתקן.
רוצים להישאר מעודכנים?
השבוע חל עשרה בטבת. צום קטן. אחד מארבעה הצומות לזכר חורבן הבית. הנה סיפור תלמודי מפורסם מאד, על יהודי שעשה משתה גדול ולא נתן ליהודי אחר, שמקלקל את האווירה הטובה, לשתות אצלו בירה. ממש התעקש לזרוק אותו החוצה. כיוון שכולם ראו את זה ולא עשו כלום, היה נראה שהם תומכים. משם והלאה התגלגל אלינו החורבן.
"אדם אחד שאוהבו קמצא ושונאו בר-קמצא עשה משתה גדול. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא, הלך והביא לו את בר-קמצא.
בא בעל הבית ומצא את בר-קמצא יושב בסעודה, אמר לו: הרי אתה שונא שלי, מה רצונך כאן? קום צא! אמר לו בר-קמצא: הואיל ובאתי, הנח לי ואתן לך דמי מה שאני אוכל ושותה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך. אמר לו: לא. אחזוֹ בידו, העמידו והוציאו החוצה.
אמר (בר-קמצא): הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו, למד אתה שנוח להם בדבר כזה, אלך ואלשין עליהם בבית המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יוכיח? אמר לו: נסה אותם בכך – שלח להם קורבן וראה אם מקריבים אותו…".
(בבלי גיטין נ"ה)
אני מקדישה את הטור הזה למאיה גוראון, האחיינית שלי שבדיוק השתחררה השבוע משירות מלא בצה"ל, ולמאיה מסיקה, תלמידת ספרות י"א שלי, שאמרה לי השבוע: "אני לא מבינה כלום בשיעורי אזרחות, אבל דווקא קראתי את הטור שלך, השקעתי, קראתי אותו עד הסוף, עד המילה האחרונה".
יעל גוראון, ילידת העיר רחובות – דור ראשון. אמא לשלושה. שועלת רחוב ותיקה. פעילה חברתית ומומחית בנושאים של חינוך, תרבות ועירוניות חדשה.
יעל גוראון (צילום: מיכאל פיש)
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
תגובות