השבוע החולף בבני ברק היה קשה מנשוא. החיים נעצרו לפתע בתוך חג קהילתי וקדוש, שבת וחג. עבור הציבור הכללי אלו חדשות ישנות. עבור בני ברק הקושי והתסכול מתמשך וסכנת החיים מלווה בזעקה שקטה של אזרחים, שלא נשמעת.
הרשות המקומית, הצבא, משרד הבריאות וההנהגה הדתית התמהמהו ולא הצליחו לתת מענה או להחליט במשותף כיצד לנהוג. ממדי ההדבקה מדאיגים מאד. בשעת הדחק הזו ברור שהחולי שם משפיע על כולנו. הדאגה גוברת כשרואים את הסיקור השטחי בחדשות. ברור שלא מספרים מה באמת קורה בפנים. התקשורת מחפשת את מה שרועש, לוקחת את הנתח שלה לשובע וממשיכה הלאה.
לפני ליל הסדר ביקשתי לדבר טלפונית עם נשים שנמצאות כעת בעיר, כדי לכתוב משהו מפיהן וגם לראות האם אפשר לעזור. חברים העבירו לי מספרי טלפון והנשים נענו מיד לבקשתי. אלו היו שיחות מפתיעות בעוצמתן.
הנשים מנהלות את הבית. הן סיפרו, במצוקה גדולה, שאי אפשר להשלים את ההכנות הבסיסיות הנדרשות לפסח ולשבת. מי שיכול משיג את הנדרש בדרך לא דרך. המשלוחים נעצרו. אסור, וממילא אף שליח לא מוכן להיכנס. הרחובות ריקים מאדם, רוב החנויות סגורות, מוסדות החינוך סגורים וכל הילדים בבית. הבתים הקטנים לא מתאימים לשהות קבועה של כל בני המשפחה. בבניינים רבים יש תינוקות, קשישים, נשים בהריון, אנשים עם מוגבלות. בבתים שוהים גם חולים בקורונה. חולים במחלות אחרות נותרו ללא טיפול ותרופות. האנשים יושבים נצורים, חלקם דור שני ושלישי לניצולי שואה, צופים מהחלונות בחיילים ובגדרות.
רבים הבינו השבוע כי הם פגשו באחרונה חולה מאומת מבלי שידעו זאת. גם החולים עצמם כלל לא הבינו שזה המצב. כעת הם חוששים מאד לעצמם ולבני משפחתם.
נזכרתי בהפסקת המים שהייתה אצלנו בעיר ונמשכה בשכונה שלי כמה שעות מעבר למה שהובטח. הסתובבנו בבית מצד לצד חסרי אונים. מצוות דתיות עבור אנשי בני ברק דומות לאספקה של מים. קיום המצוות נמצא כבר מזה זמן בסכנה ברורה ומיידית. רבים לא הצליחו להכשיר כלים לפסח ולמכור חמץ כנדרש. המחסור בביצים גרם לחרדה רבה. למי שלא אוכל קטניות, רוב מאכלי החג בתפריט מבוססים על ביצים, מצות ותפוחי אדמה. משפחה של שש נפשות צורכת במהלך החג עשרה מגשים של 30 ביצים. בלתי אפשרי לדאוג לנצרכים, גם אם הם גרים באותו בניין וזקוקים מאד לעזרה.
הנשים לא ערוכות לבשל ולהכין את כל הארוחות לאורך החג וחול המועד בתוך הבתים. לשאלה שלי האם היתר חד פעמי לאכול קטניות יאפשר רווחה, אמרה אחת מהן: "בשואה יהודים לא אכלו קטניות, אני עכשיו בוודאי לא אוכל".
האנשים לא קיבלו מידע והנחיות בזמן. התקשורת השוטפת בעיר היא בהעברת מידע מפה לאוזן. המנהיגות המקומית יודעת להעביר הודעות חריגות לאנשים ולגרום להם לפעול בהתאם להנחיות. קיימות שתי דרכים לעשות זאת: במערכת כריזה, או בעלונים בתיבות הדואר. ברגע שההודעה מתקבלת כולם מבצעים אותה. הם חיים בתוך מסגרת של חברה סגורה עם כללים משלה, הם לא טיפשים. "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" זו הנחיה ברורה והם נשמעים היטב לכללים.
כעת, על פי עדות אחת הנשים, "1,000 חיילי מגב מקסימים ומשועממים מסתובבים בעיר ללא הועיל. כולם מבינים שעיקר ההדבקה התרחשה בעיר בחגיגות פורים". ארבעה ימים של מנהגים קהילתיים, משלוחי מנות, סעודות פורים רבות משתתפים, איסוף תרומות לאביונים, רחובות הומים ילדים מחופשים, ללא כל אזהרה מתאימה. אצלנו בוטלו כל החגיגות בהנחיית הרשויות המקומיות ואצלם לא ניתנו כל הנחיות מלבד הימנעות כללית של התכנסות מעל 100 איש. כבר אז היה ברור שגם התקהלות קטנה יותר ואכילה משותפת במרחב צפוף מסוכנים מאד.
חיילי מג"ב חסרי מעש בבני ברק
רוצים להישאר מעודכנים?
המצוקה נמשכת גם כעת, כאשר רבים עדיין מבודדים ואין דרך קלה להתעדכן. אמנם שיעור השימוש באינטרנט גדל, אבל לרבים אין טלפונים חכמים, אין אינטרנט או טלוויזיה, לחלקם אין אפילו רדיו. מי שיש לו מרפסת רואה את החדשות במו עיניו. חלק מהנשים מחוברות לרשת בשל מקום עבודתן ומהוות כעת מרכזייה לצרכים של כל מי שמצליח ליצור איתן קשר. עמותות שפועלות תמיד לא מסוגלות לעמוד בדרישות, נדבנים ותורמים נעלמו.
למרות כל הקושי הפיזי, אחת הנשים אמרה לי שהביקורת הציבורית היא מקור גדול של כאב לאנשים שם. רבים מהם עובדים, עושים שירות צבאי, מפרנסים בעלי עסקים ברמת גן, תורמים לחברה, נשמעים להנחיות ההנהגה הדתית והפוליטית שלהם. הם סופגים עכשיו במלוא העוצמה דברי שנאה חריפים, האשמות, נאצות והכללות גסות, בשעה שהם חשופים בצריח. מסתכלים עליהם כמצורעים, מאשימים אותם במצבם ועומדים מנגד.
לחברה הכללית קשה להתעלם מהסיבות העמוקות שהביאו למצב הזה: קבוצה קטנה, נראית ומתנהגת שונה מאד מן העולם המודרני, דוחה את הבלי העולם הזה, נראית כמעדיפה עוני, בורות ובדלנות אלימה. ציבור ומנהיגות שמזלזלים בעולמם הערכי של חילונים, ובאותה שעה ממש מצביעים באדיקות בבחירות ומהווים לשון מאזניים ליצירת חקיקה ומדיניות בלתי שוויונית, ולגיוס אינסוף תקציבים ייחודיים לטובתם בלבד.
בכל זאת, הקורבנות כעת הם האנשים. אחת הנשים אמרה לי: "מתמקצעים בלסגור אותנו ולבדוק אותנו במקום לסייע", ואז היא הוסיפה: "דוח חקירה ומסקנות צריך לעשות אחר כך, עכשיו זה האנשים". היא צודקת. עם כל הקושי, בשעת צרה אי אפשר להשאיר אותם לבד חרדים לגורלם.
יעל גוראון, ילידת העיר רחובות – דור ראשון. אמא לשלושה. שועלת רחוב ותיקה. פעילה חברתית ומומחית בנושאים של חינוך, תרבות ועירוניות חדשה.
מייל להודעות ותגובות: [email protected]
רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החשובות ברחובות?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון
ישראל
אפשר גם אפשר, פורוש אמר שאינם צריכים את עזרת החיילים (שחס וחלילה ילדי בני ברק יראו אותם).
יש להם מספיק אגודות ועמותות לעזרה!
חומר למחשבה!!!
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יש לך נשמה שבויה בקליפות
כהנא
תפילות הונהגו רק לאחר חורבן בית שני כתחליף לקורבנות. ניתן להתפלל ביחידות בבית ובכל מקום.