"מבחינתנו לצאת לאימון זה הבילוי הכי מדהים שיכול להיות"

נילי אברמסקי (48), נולדה והתחנכה ברחובות ומגדלת בעיר את שני ילדיה. רשימת ההישגים שלה כאתלטית בענף הריצות הארוכות ארוכה עד מאוד והיא זכתה ביותר מ-50 תארי אליפות ישראל לריצות ארוכות, יותר מכל אתלטית ישראלית אחרת. לפסגת הספורט העולמי הגיעה נילי כשייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים באתונה בשנת 2004.

שי פיפמן (44), רחובותי מלידה המגדל בעיר עם אשתו את שלושת ילדיהם, מחזיק ברשימת הישגים ארוכה לפחות כמו הקילומטראז' שגמע לאורך חייו בשחייה, באופניים ובריצה. ככה זה כשאתה טריאתלוניסט שגם היה אלוף ישראל בתחרות "איש הברזל" במשך 7 שנים רצופות, ומחזיק בשיא הישראלי בכל הזמנים בתחרות "חצי איש הברזל".

נילי אברמסקי

שי פיפמן קובע שיא באוסטרליה בתחרות איש הברזל

שי ונילי מכירים למעלה מ-20 שנה ושיתפו פעולה בעבר בתחרויות ואימונים. כיום הם מאמנים, כל אחד בנפרד, קבוצות מבוגרים וילדים ממש מתחת לאפינו – בספורטק ברחובות – ובסביבה. לראיון הם התייצבו ביחד בשעה תשע בבוקר, וכמובן ששניהם כבר היו הרבה אחרי אימון ומיהרו לסיים את המפגש בדרך לאימון נוסף. במהלך הריאיון הם מעלים זיכרונות וחוויות ועורכים השוואות קלילות בין טריאתלוניסטים לרצים.

שי: "את הגעת ל-200 ק"מ בשבוע, אני הייתי באזור ה-150". אגב, זו לא טעות בהגהה או שגיאת כתיב, מדובר על מספר הקילומטרים שהשניים נהגו לרוץ כחלק משגרת האימונים שלהם בשבוע אחד בלבד.

נילי: "אני עצלנית לעומת שי. טריאתלוניסטים צריכים להיות הרבה יותר חרוצים ממי שרץ, כי בנוסף לריצה הם צריכים גם לשחות ולרכב. זה המון שעות. גם היום אני מאמנת קבוצות שש פעמים בשבוע ושי מאמן פי שלוש".

איך הכרתם?

שי: "המון שנים הייתי הפייסר שלה – מכתיב קצב הריצה. בהתחלה נפגשנו בתחרויות, ברמה של להגיד היי וביי. נילי הייתה בת 24 ואני בן 20. מבחינתי זה היה כבוד, כי נילי כבר הייתה נילי, כלומר כוכבת. ואז דיברנו על זה שסתם נרוץ ונתאמן ביחד, כי אנחנו גרים קרוב באותה העיר. ככה הגענו לזה שבמרתון 1996 כבר הייתי הפייסר הקבוע שלה".

נילי: "שי היה חזק, הרבה יותר טוב ממני. צריך לדעת איך להיות פייסר, איך לכוון לקצב הנכון, זה כישרון בפני עצמו. אז לא היו ג'י.פי.אס ושעונים שמדדו זמן ומהירות. שי ידע מעצמו בול מה הקצב שנדרש. היה לו קצב פנימי מדהים. הוא גם ידע לקרוא אותי. לפעמים הפייסר צריך לרוץ לידך ולפעמים מטר קדימה ממך. לפעמים צריך לתמוך, אבל יותר צריך לדרבן ולקבוע מטרה. בתחרות אי אפשר להתעסק במה את מרגישה ואם קשה לך. שי היה רץ לפניי ושאני ארוץ אחריו. תשתקי ותרוצי".

מרתון טבריה 2002 . שי משמש כפייסר של נילי, שניצחה בתחרות

השניים החלו לעסוק בספורט כשהיו בני 10, שניהם כשחיינים בקבוצת וייסגל.

נילי: "שנאתי את זה, זה היה רטוב מדי, אז חיפשתי משהו יבש. ככה בגיל 13 הגעתי ליהודה, שאימן בתיכון דה שליט דורות של אתלטים".

שי: "התחלתי בוייסגל בשחייה ובגיל 12 השתתפתי במרוץ נס ציונה לעשרה קילומטר, השגתי תוצאה של 39 דקות ומשם כבר איתרו אותי מאמנים והפנו לקבוצת ריצה מקצועית באליצור יבנה".

הסיבה הראשונית שדחפה את הוריו של שי לקחת את הספורט בחייו ברצינות, הייתה מצוקה בבית הספר והמלצתה של יועצת בית הספר.

שי: "נכשלתי ברוב המקצועות ובכיתה א' השאירו אותי שנה נוספת. חשבו שאני לא יוצלח, עד שבסוף כיתה א' אובחנתי כדיסלקטי. הייתי בין הראשונים בארץ שאובחנו, בזמנו לא הייתה מודעות ללקויות למידה. היועצת אמרה להורים שלי שהילד צריך פעילות, שזה יקל עליי להתרכז בלימודים ויכול להיות בשבילי סוג של טיפול".

איך הספורט השפיע עליכם כילדים?

שי: "הספורט עטף את כל החיים שלי ועשה לי רק טוב. מצאתי משהו שאני חזק בו. הרי גם בלימודים ממש לא הייתי טוב, וגם החיים החברתיים לא באמת עניינו אותי, מה שלמען האמת נכון עד היום".

נילי: "הרגשתי שמצאתי את מקומי, שהאימון הוא המקום הבטוח שלי. שם אני נהנית ורוצה להיות. הרגשתי שמצאתי את השפה ואת הייעוד שלי".

בטח הייתם חריגים בנוף בין החברים. עיסוק ספורטיבי אינטנסיבי לא מותיר הרבה פנאי למסיבות ובילויים.

נילי: "ספורטאים מקצוענים באופיים לא מתעניינים בחיי חברה. מבחינתנו לצאת לאימון זה הבילוי הכי מדהים שיכול להיות. אני לא מבינה למה צריך לצאת למסעדה או לפאב, אוףףף, עונש".

שי: "זה ממש לא היה לי חסר".

נילי: "הספורט מילא אותי ונתן לי ביטחון עצמי ושמחה. זה לא קורה לך כשאת יוצאת ומבלה. הבילוי רק מפריע לשינה ולמנוחה ולעיסוק הספורטיבי".

נילי באה מבית דתי והתחנכה במסגרות דתיות ברחובות. גם עבור ילדיה היא בחרה בחינוך דתי בעיר, בבתי הספר 'תחכמוני' ו'עמית', משום שלדעתה מדובר בחינוך מעולה. למרות שספורט הוא תחום עיסוק לא שיגרתי במגזר הדתי עבור נערה מתבגרת, הוריה של נילי תמכו בה באופן מלא.

"מרגע שהתחלתי לרוץ ההורים שלי נתנו לי תמיכה אבסולוטית, הם הבינו אותי", היא אומרת. "במשך שנים אמא שלי הייתה נוסעת איתי למחנות אימונים ולתחרויות. יתכן שהם הבינו את הצורך שלי גם בגלל ששניהם באו מרקע של ריצה. אבא ואמא שלי הכירו כשהיו סטודנטים באוניברסיטה בירושלים, בחוג אתלטיקה. אמא שלי הייתה הבחורה היחידה בחוג ואבא שלי תפס אותה".

שי: "אמא שלי הייתה מודדת לי כל בוקר את מהירות הריצה. אבא שלי היה ספורטאי חובב, הוא רץ מרתון והיה אלוף צה"ל במרוץ התבור. אבא היה לוקח אותי לכל האימונים שאליהם לא יכולתי להגיע באופניים, כל שבוע מרחובות לוינגייט. אבא נפטר לפני שלוש שנים מדום לב ולזכרו אני מקיים מדי שנה מרוץ בהר איתן, שהיה המקום האהוב עליו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "ערים רחובות" באייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של "ערים"

עקבו אחרי דף הפייסבוק של ערים

"היה לי ברור שאני רוצה להיות אם חד הורית"

נילי לא רק ניהלה סגנון חיים לא שגרתי כילדה וכנערה. כיום היא אם חד הורית לבת ובן מבחירה מודעת ושלמה.

נילי: "בגיל 30 היה לי ברור שאני רוצה להיות אם חד הורית. לפני כן הייתי שש שנים בזוגיות וגיליתי שלא מתאים לי. כאילו הזוגיות הייתה המתחרה של הריצה. הבנתי שאני סוליסטית, שאני מאוד בדרך שלי ולא מוכנה להתפשר. היה לי מזל שהכרתי מישהו ששיתף פעולה, האב הביולוגי לשני ילדיי. אנו נמצאים בקשר כל הזמן אבל הוא לא שותף פעיל לגידול הילדים".

וזה לא קשה?

"כאם חד הורית מאוד קל לי ומאד טוב לי. הבית יכול להיות מבולגן או מסודר, אני עושה מה שאני עושה בקצב שלי ובדרך שלי ואף אחד לא אומר לי שום דבר. אני צריכה להיות נחמדה רק לילדים שלי. להיות אם חד הורית הייתה הבחירה הכי חכמה שעשיתי בחיים שלי".

נילי אברמסקי והילדים

נילי ושי הגיעו למה שרבים מאתנו רק חולמים להגיע אליו: הם היו אלופים, הגשימו את חלומות הילדות שלהם ומימשו את הפוטנציאל האמיתי שלהם. כיום הם עובדים במה שהם הכי אוהבים, אבל מסתבר שגם לכך ישנו מחיר, משום שאתלטים מקצועיים בארץ נאבקים על הפרנסה ומצבם הכללי במגמת הידרדרות.

נילי: "מה שקורה היום זה שישנם המון משתתפים בתחרויות וגילו שלא צריך את האתלטים המקצועיים. לא צריכים אותנו. למארגנים לא משנה אם מי שיגיע למקום הראשון בעשרה קילומטר יגיע בתוצאה של 35 דקות או של 45 דקות. בשנות ה-90 התחילו להעניק פרסים על ניצחון בתחרויות. גם שי וגם אני היינו מרוויחים בין 1,500 ל-2,000 שקלים בתחרות. בעשור האחרון כמות התחרויות עלתה ולעומת זאת כמות התחרויות שמעניקות פרסים פחתה בשליש. זאת למרות שלעיריות יש תקציב נפרד שמיועד לקיום תחרויות. פשוט לא משתמשים בו לפרסים, ככה שלהתפרנס מתחרויות ריצה אי אפשר".

נילי אברמסקי

שי ונילי התפרנסו בעבר מאתלטיקה מקצועית בלבד. הם הרוויחו מניצחונותיהם בתחרויות, קיבלו סכום מאיגוד האתלטיקה וחסויות מחברות סאקוני (שי) ומנייק (נילי), אבל גם בימים שבהם המצב היה טוב יחסית, הסכומים לא היו בשמיים ולא יכלו להספיק לכלכלת המשפחה.

נילי: "אני חייתי מ-5,000 שקלים בחודש בשיא הקריירה שלי".

איך מצליחים להסתדר ככה מבחינה כלכלית?

נילי: "יש לנו שפע פנימי מהריצה ומאורח החיים הספורטיבי שלנו. אנחנו לא צריכים שפע חיצוני. אני עד גיל 40 גרתי עם שותפים בדירה בכדי לחסוך בהוצאות. זו כאילו הייתה פשרה, אבל זה בכלל לא הפריע לי כי כל מה שעניין אותי הוא שאוכל להמשיך לרוץ. השפע בחברה היום מפריע לכולם. זה שאתה צריך לרדוף כל הזמן אחרי דברים ואז לתחזק אותם זה מיותר לגמרי ורק פוגם ברווחה האמיתית".

שי: "אנחנו לא מחפשים מותרות, רק את הבסיס. תמיד הייתי צוחק על נילי שכל עוד האוטו נוסע היא ממשיכה לנסוע בו".

נילי: "והוא עדיין נוסע. האוטו שלי כבר בן 20".

אחרי קריירה מקצועית ארוכה שכללה לא מעט שיאים וריגושים, איך ההרגשה לעבוד כמאמנים?

שי: "יש הרבה סיפוק כמאמן. כשאתה מוביל בן אדם מנקודה א' לנקודה ב', מישהו שבחיים לא חלם לרוץ חצי מרתון ופתאום הוא מוצא את עצמו רץ מרתון, אז אתה מרגיש שיש לך חלק בזה. עוד חודש וחצי אני יוצא עם קבוצה לתחרות "איש הברזל" באיטליה. אנחנו לא מחפשים פודיום, אבל עצם העובדה שהקבוצה משתתפת בתחרות ושאנשים הפכו את הספורט לאורח חיים, היא ניצחון גדול בשבילי".

נילי: "היום לפגוש את הקבוצה שלי זה מבחינתי הכיף הכי גדול. אמנם בחיים לא חשבתי שאהיה מאמנת ועשיתי תכניות אחרות, אבל החיים שלי התפתחו טוב ממה שתכננתי. אחרי הצבא למדתי פיזיותרפיה בתל אביב ורק בגיל 26, אחרי שסיימתי את הלימודים, התחלתי להרוויח כסף מתחרויות. אז אמרתי למה שאני לא אעשה כסף ממה שאני הכי אוהבת, כי הרי תמיד אוכל לחזור לפיזיותרפיה. בגיל 40, אחרי שילדתי את הבן הצעיר שלי, החלטתי להפסיק להתחרות. הגוף שלי התעייף והתחלתי לגרור פציעות. באותה תקופה הורים ביקשו שאאמן את הילדה שלהם. היא פרשה ובינתיים הילדה שלי הצטרפה. המשכתי בזכות הילדה שלי ובהמשך התחלתי לאמן גם מבוגרים. אני מאוד מקפידה על מי שאני מקבלת לקבוצה. לא מעניינות אותי התוצאות שלהם, חשוב לי לדעת שאני מקבלת לקבוצה אדם איכותי שרואה בריצה דרך חיים ושנמשיך ביחד לאורך זמן".

גם כמאמנת נילי הגיעה להישגים עולמיים והובילה את גדי ירקוני, אתלט ישראלי עיוור, לאולימפיאדה הפאראלימפית בלונדון בשנת 2012, במקצה המרתון לעיוורים.

נילי: "מיד כשהתחלתי לאמן נפלה בחלקי זכות אדירה להכיר את גדי ירקוני ולהיות המאמנת שלו. קיבלתי אותו רק שלושה חודשים לאחר שהוא התחיל להתאמן ולמעשה התחלנו מאפס. תוך שנה וחצי, בכלום זמן, הוא עשה מרתון במשחקים הפאראלימפיים והגיע לרמות שטובי האתלטים בארץ לא הגיעו אליהן. זה מטורף. לאולימפיאדה הפאראלימפית הרבה יותר קשה להתקבל מאשר לאולימפיאדה רגילה. אם באולימפיאדה רגילה משתתפים בערך 15 אלף ספורטאים, במשחקים הפאראלימפיים משתתפים רק כמה אלפים. בכדי להתקבל עליך להיות בין העשירייה הראשונה בעולם בענף שלך".

נילי ושי עושים הפרדה בין ספורט כאורח חיים, לבין ספורט מקצועי. לשאלה האם מומלץ לכל אחד לעסוק בספורט התשובה שלהם היא כן מוחלט.

נילי: "הספורט משדרג לך את החיים לאין ערוך. החיים שלנו כה לחוצים וזוהי דרך לפרוק מתח. בקבוצה שלי ישנם אנשים שהם בתפקידים מאוד בכירים והם חייבים את הספורט בשביל להפחית סטרס. אין מצב שאנשים מגיעים לאימון עייפים או עצבניים ולא מסיימים אותו מלאי אנרגיה ושמחים. ספורט גורם לשמחה בוודאות וזה גם הוכח מדעית. המדע מגבה את התחושות שלנו".

שי מדגיש את התרומה של ספורט לילדים ואומר: "ספורט נותן לך כילד שקט נפשי והמון שמחת חיים וביטחון. היום הנוער במצב קטסטרופלי מבחינת הספורט. אורח החיים הישבני גומר עליהם. אני רואה בקבוצות שלי כמה קשה להם במסגרות של ספורט, אבל אני גם רואה כמה כוח הם מקבלים כשהם מתמידים".

ומה לגבי ספורט כמקצוע? האם כדאי לילדים לבחור בספורט כדרך חיים מקצוענית?

שי: "להיות ספורטאים מקצוענים בארץ לא בטוח שהכי מומלץ, כי היום אין פרסים מתחרויות ובאמת קשה לחיות מזה. בכל זאת בן אדם צריך לקיים את עצמו ואת משפחתו ממשהו".

נילי: "אני הייתי מקצוענית אבל לא חייבים להגיע למקצוענות. מעט מאוד מגיעים לכך. להיות מקצוען זה סיזיפי והקושי הוא עצום. גם הלחצים הנפשיים עצומים. כשמגיעים לרמות של תחרויות ואליפויות עולם מתמודדים עם סטרס שאנשים רגילים לא יכולים לעמוד בו. חלק מלהיות מקצוען אומר ללמוד להתמודד עם הלחצים".

שי פיפמן

היום, כשאתם בשנות ה-40 לחייכם וכבר הורים, ואחרי שחוויתם כספורטאים כל חוויה או אתגר אפשרי, הייתם בוחרים אחרת, במסלול חיים שאינו ספורט מקצועני?

שי: "אתה לא ממש בוחר להיות ספורטאי, זה בוער בך ואתה לא יכול אחרת. כנראה שהמהות שלי היא לעשות את זה. זוהי הדרך הכי נכונה בעבורי, זה מה שאני עושה כל החיים ואני עושה את זה יחסית טוב, הכי טוב שאני יכול".

נילי: "אני לא הייתי משנה דבר. אני חיה את החלום שלי. עד גיל 40 הייתי ספורטאית מקצועית וזה חלום מדהים. אחר כך גם נשאבתי לאימון וגיליתי כמה אני אוהבת לאמן. לאנשים יש רשימה של חלומות שהם רוצים להגשים. לי אין תחושה כזאת, החיים שלי הם החלום שלי".

לשאלה איך הם רואים את עצמם בעתיד, נילי ושי עונים בהומור אבל בכנות גמורה.

שי: "מבחינתי העתיד הוא להצליח לרוץ בגיל 60 עשרה קילומטר בפחות משעה. אני מאמין שזה לא דמיוני ושאצליח אפילו בפחות מ-50 דקות".

נילי: "אנחנו רוצים להמשיך להיות בכושר, לפחות בכושר כמו של חלק מהקבוצות שאנו מאמנים. רק שלא נהיה אחרונים בקבוצה".

שי פיפמן

שיאן ישראל בכל הזמנים בחצי איש הברזל

אלוף ישראל באיש הברזל 7 שנים ברציפות, 2002-2009.

אלוף ישראל בטריאתלון 3 שנים ברציפות, 1998-2000.

אלוף ישראל בחצי איש ברזל 6 שנים, מתוכן 5 ברציפות.

אלוף ישראל בדואתלון 5 שנים.

מחזיק בשיא ישראל בכל הזמנים בחצי איש הברזל, עם 4:06:54 שעות.

שיא אישי בתחרות איש הברזל עם 9:11:27 שעות.

שיא אישי בריצת מרתון: 2:28 שעות.

שיא אישי בריצת עשרה ק"מ: 31:32 דקות.

שיא אישי בריצת חמישה ק"מ: 15:05 דקות.

נילי אברמסקי

יותר מ-50 תארי אליפות ישראל

זכתה ביותר מ-50 תארי אליפות ישראל, מהם 11 תארים במרתון, יותר מכל אתלטית ישראלית אחרת.

ייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים של אתונה 2004.

ייצגה את ישראל בשתי אליפויות עולם באתלטיקה.

ייצגה את ישראל ב-6 אליפויות עולם בחצי מרתון ובשתי אליפויות עולם בריצות שדה.

החזיקה בשיא ישראל במרתון במשך 12 שנה, אותו העמידה על 2:36:36 שעות.

החזיקה בשיא ישראל בריצת חצי מרתון במשך 15 שנה.

החזיקה בשיא ישראל בריצת 5,000 מטר במשך 13 שנה.

מחזיקה בשיא ישראל בריצת 2,000 מטר.